חג הסוכות - שמחה במצוות

אנחנו נמצאים, ברוך השם, בחג הסוכות. הלילה, בעזרת השם יתברך, הוא לילה שכנגד ההוד, כנגד אהרן הכהן. נדבר על עניין השמחה ועל מעלת אהרן הכהן.

כידוע, חג הסוכות הוא חג השמחה. יש חובה לשמוח בחג הזה, כמו שציוותה התורה: ״ושמחת בחגך והיית אך שמח״. אין זה רק משפט יפה, אלא ממש הלכה בשולחן ערוך. מרן השולחן ערוך כותב באורח חיים, סימן תקכ״ט סעיף ב׳: ״חייב אדם להיות שמח וטוב לב במועד, הוא ואשתו ובניו וכל הנלווים אליו״.

כלומר, יש חובה הלכתית להיות שמח במשך כל המועד, ולא רק האדם עצמו, אלא גם אשתו וילדיו וכל הנלווים אליו. כיצד משמחים את בני המשפחה? את הקטנים משמחים בקליות ואגוזים. אם יש לך ילדים קטנים, קנה להם הפתעות וממתקים. אל תתחיל בחג הסוכות להתעסק יותר מדי בשאלה מה בריא ומה לא בריא; תפנק אותם יותר מהרגיל.

אנשים קונים לבני משפחתם בגדים ותכשיטים, כפי ממונם. כך פוסק מרן השולחן ערוך. זה עניין גדול מאוד: להיות בסוכה ולשמוח שמחה גדולה.

האדם אינו מחויב רק לשמוח בעצמו. כמו שאומר השולחן ערוך, הוא חייב להאכיל את הגר, את היתום ואת האלמנה, יחד עם שאר העניים. יש לנו מצווה לא רק לשמוח בעצמנו, אלא גם לשמח את לב הנדכאים והעניים, את היתום, האלמנה והגר, ולהאכיל אותם. זה דבר גדול מאוד.

המשנה ברורה מביא את לשון הרמב״ם: ״ומי שנועל דלת חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש, אין זו שמחת מצווה אלא שמחת כרסו״.

נכון, יש מצווה לשמח את עצמך ואת הילדים ולשמוח בחג, אבל אם אתה עושה את זה רק לעצמך ולא מאכיל ומשקה עניים ומרי נפש, אין זו שמחת מצווה אלא שמחת כרסו.

על אנשים כאלה נאמר: ״זבחיהם כלחם אונים להם, כל אוכליו יטמאו, כי לחמם לנפשם״. הרמב״ם אומר שאדם כזה נקרא טמא, וששמחה כזאת היא קלון להם, שנאמר: ״וזריתי פרש על פניכם, פרש חגיכם״. כאילו הקדוש ברוך הוא לוקח את החג ואת המעלות שלו וזורק אותם בפניו. למה? מפני שאסור לאדם לשמוח רק עם עצמו.

השמחה האמיתית היא שאדם משמח אחרים. בלשון הגמרא והמדרש הקדוש ברוך הוא אומר: ״אם אתה משמח את שלי, אני משמח את שלך״. מי הם ״שלי״? העני, היתום, הגר והאלמנה. ואז הקדוש ברוך הוא משמח את ״שלך״ — אותך, את אשתך, את בנך ובתך.

השמחה צריכה להיות בכל מצווה שאדם עושה, ובוודאי בחג הסוכות, שהתורה ציוותה בו במפורש: ״ושמחת בחגך״. השמחה הזאת כוללת גם דברים גשמיים: גברים צריכים לאכול ולשתות בשר ויין ולשמוח; נשים יש לשמח במה שמתאים להן, וילדים במה שמתאים להם.

אבל אסור לעצור בשמחה רק אצלי, אצל המקורבים אליי או אצל המשפחה שלי. חייבים לשמח את לב העניים, היתומים, הגרים והאלמנות. שמחה אמיתית היא שאדם חושב לא רק על השמחה שלו, אלא על שמחת השכינה. אנחנו משמחים את הקדוש ברוך הוא כאשר אנחנו דואגים לחלשים ולעם ישראל.

הסוכה מדרבנת אותנו להכניס אורחים. לא רק את הצדיקים — האושפיזין — אלא את כל האורחים. את האושפיזין אי אפשר להחליף; אלו שבעת האושפיזין שבחר לנו הקדוש ברוך הוא, קדושי עליון, אושפיזין עילאין קדישין. מלבדם, כל האורחים שיהיו אצל האדם צריכים להיות רצויים. ״כל האזרח בישראל״ — לקרב את כולם, לאהוב את כולם ולשמח את מי שבאמת צריכים שמחה, בגוף ובנפש.

חשוב לדבר על השמחה כל הזמן. אדם צריך לשמוח בכל מצווה שהוא עושה, ויש מצוות שעולות כסף. אדם יכול להיות צדיק עד שמגיעים לכסף, חבר נפלא עד שמגיעים לכסף ואבא נפלא עד שמגיעים לכסף.

הממון מוציא את האדם משלוותו. בדרך כלל האדם רודף אחרי הממון או נמשך אחרי תאוות העולם הזה בגללו. לפעמים יש לו ממון והוא כילי וקמצן, ואז חייו אינם חיים וכל הסובבים אותו מתענים ומצטערים; ולפעמים חסר לו ממון והוא כל הזמן משתוקק אליו.

מרן החיד״א כותב בספר ״עבודת הקודש״, ב״מורה באצבע״, בסימן ריש פ״ז, בעניין רכישת ארבעת המינים והסוכה: על האדם להתאמץ מאוד כדי שיהיו לו לולב ואתרוג יפים ומהודרים, וגם לשים עיניו על הסוכה ולתקנה כראוי.

שימו לב ללשון הרב: אנשים יוצאים בשמחה רבה לקנות תכשיטים ובגדים לביתם. אדם הולך לקנות רכב, שעון או תכשיט, מסתכל על היפה והיקר ביותר, מודד, משלם ושמח. הוא מבין את הערך של הרכב החדש, של הנוחות והיופי, או של השעון והתכשיט לאשתו, ולכן הוא מוציא את הכסף בשמחה.

אנשים בדרך כלל אינם קונים דברים גשמיים לפי המאמץ שלהם. הם לוקחים כמה דרגות למעלה, ולעיתים אדם בקושי סוגר את החודש ולפתע קונה שעון או רכב, לוקח הלוואות ופורס לתשלומים. על דברים גשמיים מוציאים ממון רב.

לכן אומר הרב שיש קל וחומר להוציא מעות בשמחה רבה כדי שיהיו לאדם אתרוג מהודר וסוכה נאה. אם אדם מוציא כסף בשמחה על דברים גשמיים, ואף לוקח הלוואה ופורס לתשלומים מפני שהוא נהנה ושמח בהם, קל וחומר שעל מצווה צריך להוציא בשמחה.

אין הכוונה לחפש סתם אתרוג יקר או לקנות אתרוג באלף שקלים כאשר אפשר לקנות אתרוג טוב במאתיים שקלים. אבל אם הדבר המהודר באמת יקר יותר, ואם אתה קונה סוכה יפה — כל עוד אתה מסוגל ויכול, תקנה. במצוות יש קל וחומר גדול יותר מאשר בדברים גשמיים.

מה יענה אדם בבית דין של מעלה אם יהיה קמצן בדברי מצווה? הוא יאמר שהוא חסכן, אך יראו לו שבדברים אחרים לא היה חסכן: הוא הלך למלון ושילם הרבה כסף, נסע וטס למקומות רחוקים, אכל והוציא ממון, ושם לא דקדק. מדוע במצווה הוא מתקמצן?

מרן החיד״א אומר: ״הלא יבוש ויכלם ויהיה חרפת נבל״. זו לשון חריפה. בשמים מתייחסים לכך כאל חרפה ונבלות, שהרי בדברי הקודש של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא האדם נעשה פתאום קמצן וחסכן, ואילו בענייני גשמיות הוא אינו מדקדק.

הסיבה לכך היא שאדם אינו שמח מספיק במצווה ואינו מבין את ערכה. אילו היה מבין מהו אתרוג מהודר, סוכה מהודרת, תפילין מהודרות, טלית מהודרת וכל מצווה הנעשית בהידור ובשמחה, היה שמח בה ומוזיל את כספו עבורה, מפני שהוא יודע את ערכה.

בספר ״שערי הקודש״ על ״מורה באצבע״ מובא בשם האר״י הקדוש פירוש לפסוק: ״תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלוהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל״. התורה מגלה שהקללות באות על אדם שעבד את ה׳, אך לא עבד אותו בשמחה ובטוב לבב ״מרוב כל״.

מה פירוש ״מרוב כל״? לפי האר״י הקדוש, הכוונה היא מכל תענוגי העולם הזה. שמחת המצווה צריכה להיות גדולה כל כך, שהיא תהיה גדולה יותר מכל השמחה שיש לאדם בתענוגות העולם הזה.

הקדוש ברוך הוא נותן לאדם שפע כדי שיהיה שמח, ואין רצונו שהאדם יהיה עצוב. אבל כאשר אדם מגיע למצוות ה׳, עליו להיות שמח יותר ממה שהוא שמח בתענוגות העולם הזה. זה נקרא ״מרוב כל״ — מכל השפע שיש לאדם בחיים.

האר״י הקדוש אמר שכל מה שזכה לידיעתו הנפלאה בסודות התורה ובגילויים, זכה בו מפני שהיה שמח מאוד בעשיית המצוות ובעסק התורה. בדורו היו גדולי עולם עצומים, ובהם מרן הבית יוסף, רבי שלמה אלקבץ, רבי משה קורדובירו והאלשיך הקדוש, ובכל זאת הוא זכה לגילויים גדולים.

האר״י הקדוש העיד על עצמו שהסיבה לכך הייתה שהקפיד לעשות כל מצווה בשמחה עצומה וגדולה, ולעסוק בתורה מתוך שמחה עצומה. מאז רבי שמעון בר יוחאי היו רבים שעסקו בסודות התורה, אך לא היה מי שזכה לגלותם כפי שזכה האר״י הקדוש. אחריו במדרגה היה הרש״ש, רבי שלום שרעבי.

מרן החיד״א כותב בספר ״לב דוד״, פרק י״ד: ״התלהב בעשיית המצווה באהבת השם״. כאשר אדם עושה מצווה עליו להתלהב. כמו שכתוב בזוהר הקדוש: ״כל פיקודא דלאו איהו בתחילהו רגימו, לא פיקודא היא״ [הציטוט בלשונו של התמלול]. מצווה שאדם עושה בלי יראה ובלי שמחה גדולה אינה נקראת מצווה בשלמותה.

כאשר אדם עושה מצווה בהתלהבות ובדבקות, הוא מרגיש הארה רוחנית בגופו. כל גופו נעשה כלי לקבל הארה רוחנית עצומה.

יש לנו חמישה חלקים רוחניים: נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה. בפוטנציאל יש לאדם את כל חמשת החלקים, אך הוא נולד בתחילה עם נפש. הנפש היא המדרגה הבסיסית, ואחריה באות מדרגות הרוח והנשמה; על חיה ויחידה לא נדבר כרגע.

גם בתוך הנפש יש חמישה חלקים: נפש של נפש, רוח של נפש, נשמה של נפש, חיה של נפש ויחידה של נפש. לאחר שאדם מתקן את חלקי הנפש, הוא עולה לתיקון מדרגת הרוח, שגם בה יש נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה, ולאחר מכן למדרגת הנשמה.

הכול סובב סביב מעשים, דיבורים ומחשבות. כל מצווה שאדם עושה בפועל — כגון נענוע לולב או הנחת תפילין — מתחילה את תיקון החלק הרוחני שנקרא נפש. כל מצווה שיש בה מעשה מאירה ומתקנת את חלקי הנפש.

גם להפך: אדם שעובר עבירה שיש בה מעשה ממש, כגון גניבה או גזלה, פוגם בחלקים הנקראים נפש. כך כותב מהרח״ו.

המדרגה העליונה יותר היא הרוח. הרוח מתוקנת בדברים הקשורים לפה. הפה של האדם הוא דבר קדוש ומשפיע מאוד; שום דיבור אינו הולך ריקם. כאשר אדם מדבר, הדבר נשמע לפני ה׳.

כמו שאומרת המשנה: ״עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים״. וכן נאמר: ״אז נדברו יראי ה׳ איש אל רעהו, ויקשב ה׳ וישמע וייכתב ספר זיכרון לפניו״. הקדוש ברוך הוא שומע מה שאדם מדבר עם חברו והכול נכתב.

כל הבריאה נבראה במאמר ה׳. עשרת הדיברות ניתנו בעולם, ובעשרה מאמרות נברא העולם. הדיבור של האדם משפיע השפעות גדולות. כאשר אדם מדבר דברי תורה, מברך את ה׳, מברך ברכת המזון או מסנגר על ישראל, הוא מאיר ומתקן את החלק שנקרא רוח.

לעומת זאת, לשון הרע, שקר, קללה, חירוף ודן את חברו לכף חובה פוגמים בחלק הרוח. גם הדיבור פוגם או מתקן.

החלק העליון והנשגב יותר נקרא נשמה. אותו מתקנים לא במעשים ולא בדיבורים, אלא במחשבות, ברצונות ובחשק של האדם. ככל שהמחשבות, הכוונות, הייחודים והרצונות של האדם מכוונים לשם יתברך ולדברי מצווה וקדושה, כך הם מאירים ומתקנים את חלק הנשמה.

גם להפך: מחשבת כפירה, מחשבת פסול, שנאת חינם, דן את חברו לכף חובה, מחשבת עריות או מחשבת עבודה זרה פוגמות בנשמת האדם ובעולמות העליונים ומרחיקות אותו מן התיקון.

כאשר אדם עושה מצווה מעשית בשמחה ובהתלהבות, הוא מקבל הארה ותיקון בחלק הנפש. כאשר הוא עושה מצווה הקשורה לדיבור בשמחה ובדבקות, הרוח שלו מקבלת כוחות ותיקון רוחני.

מרן החיד״א כותב בספר ״פני דוד״, פרק י״ד: ״אמרו ז״ל שהקדוש ברוך הוא קובע שכר על השמחה ששמח במצווה יותר מהמצווה עצמה״. אדם עושה מצווה ויש לו שכר על המצווה, אך על השמחה שבה הוא שמח בשעת עשייתה הוא מקבל שכר גדול יותר.

אדם הולך להתפלל. התפילה היא מצווה לעמוד לפני ה׳. לדעת הרמב״ם זו מצוות עשה מן התורה לפחות פעם ביום; יש דעות בראשונים שהיא מדרבנן, ויש דעות שיש שלוש תפילות מן התורה. בכל מקרה, זו מצווה לעמוד לפני ה׳ ולהתפלל.

אין להתפלל בכבדות. יש לעורר את הלב ולחשוב: אני עומד לפני ה׳; איזו מתנה זו. מי נותן לי לעמוד לפני מלך, ועוד לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא? הוא שומע אותי, ואני מאמין שהוא שומע ומקבל את תפילתי. צריך לעשות זאת בהתלהבות ובשמחה.

כאשר אדם מתלהב ושמח במצווה, השכר שהקדוש ברוך הוא נותן לו על השמחה גדול מן השכר על עצם המצווה.

חז״ל פירשו את המאמר ״גדול הנהנה מיגיעו״ או ״מיגיע כפיו״ על מי ששמח מאוד בעשיית המצווה ״כמוצא שלל רב״. אדם שמצא אוצר שמח מאוד, מתקשר לכולם ומספר שמצא אוצר. כך צריך לשמוח במצווה.

בשכר המצווה אדם אוכל בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא. אולם השמח במצוותיו אוכל ״משופרא דשופרא״ בעולם הזה. בדרך כלל שכר המצוות ניתן לעולם הבא, אך על השמחה במצווה אדם זוכה לאכול בעולם הזה מן הטוב שבטוב.

זהו ״יגיע כפיך כי תאכל״: השמח במצוות אוכל בעולם הזה. לכן צריך להשתדל מאוד לעשות מצוות בשמחה ובהתלהבות.

לעיתים אדם קם לתפילין בבוקר כאילו הן שוקלות טון. בקושי הוא מרים ומניח אותן. מדוע? מפני שהוא אינו מבין את ערכן ואינו לומד את המשמעות הרוחנית שלהן.

כאשר אדם מבין מהו כיבוד הורים, כמה הוא גדול, כמה הוא משמח בעולמות העליונים, מעורר רחמים על ישראל, מאריך את ימיו ומסייע לפרנסתו, הוא מביא כוס מים לאביו ולאמו בהתלהבות. הוא מבין את חשיבות המצווה.

כל דבר שאדם מבין ומתחבר לעומקו ולשורשו, הוא עושה בשמחה. כאשר הוא אינו מתחבר למהות הדבר, הכול כבד לו.

לכן מי שרוצה לעשות מצוות בשמחה צריך ללמוד את הפשט שלהן ואת הדרך לקיימן, וחשוב לדעת הלכה. בנוסף, יש ללמוד את הרמזים ובוודאי את הסודות העליונים של כל מצווה. הסודות נותנים חשק, טעם, דבקות בה׳ ושמחה גדולה במצוות.

צריך להשקיע בלימוד כדי להבין את רצון ה׳.

שבעת האושפיזין, כפי שהוסבר בשיעור הקודם, הם כנגד שבע הספירות: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות.

אברהם אבינו כנגד החסד, יצחק אבינו כנגד הגבורה, יעקב אבינו כנגד התפארת, משה רבנו כנגד הנצח, אהרן הכהן כנגד ההוד — וזו מידת הלילה שבו אנחנו נמצאים. לאחר מכן יוסף הצדיק כנגד היסוד ודוד מלך ישראל כנגד המלכות.

כעת נעסוק במעלתו של אהרן הכהן ובעניין מידת ההוד.

בגמרא במסכת כלה, בפרק השלישי, העוסק בדרכם של תלמידי חכמים, נאמר: ״דרכן של תלמידי חכמים ענווה ושפלות רוח״. תלמיד חכם צריך להיות עניו ושפל רוח.

ענווה למדנו ממשה רבנו, שנאמר: ״והאיש משה עניו מאוד״. משה רבנו נשתבח במידת הענווה, אף שהיו לו מעלות רבות.

שפלות רוח היא מדרגה נוספת. ענווה יכולה להיות בין האדם לבין עצמו — הוא מבין שאין לו דבר מלבד מה שה׳ נותן לו. שפלות רוח היא ענווה מעשית, הבאה לידי ביטוי בפעולות. את מידת שפלות הרוח למדנו מאהרן הכהן.

נאמר: ״כי שפתי כהן ישמרו דעת, ותורה יבקשו מפיהו, כי מלאך ה׳ צבאות הוא״. הגמרא אומרת: אם הרב דומה למלאך ה׳ צבאות, יש ללמוד ממנו תורה; ואם לא, אין ללמוד ממנו תורה.

״מלאך ה׳ צבאות״ אינו פירושו שהרב צריך להסתובב עם כנפיים, אלא שיהיו לו מידות טובות. אם אדם מפרגן, מכבד את בני ישראל, נזהר בפיו ובלשונו ויש בו ענווה ושפלות רוח — יש להידבק בו. אם אדם גדול בתורה אך מידותיו רעות והוא אינו נלחם בהן אלא הפך אותן לטבע, צריך להיזהר ממנו ולהתרחק ממנו. התורה עלולה להיעשות לו, חס ושלום, סם המוות.

עוד נאמר על אהרן: ״תורת אמת הייתה בפיהו, ועוולה לא נמצא בשפתיו, בשלום ובמישור הלך איתי, ורבים השיב מעוון״. הגמרא אומרת: אין לך שפל רוח יותר מרודף שלום.

הביטוי המעשי לשפלות רוח הוא רדיפת שלום. אם אדם מקלל אותו, הוא אומר לו שלום. אם אדם רב איתו, הוא אינו מתלהם ואינו כועס בחזרה. כאשר שניים רבים, הוא משפיל את רוחו והולך ביניהם כדי לפייסם עד שיהיו חברים.

שימו לב: שפלות הרוח קשורה לרוח, ותיקון הרוח נעשה בפה. ענוותו של אהרן עברה דרך הפה — הוא דיבר, פייס והשכין שלום. זה היה סודו של אהרן.

כך הייתה אומנותו של אהרן הצדיק. הוא היה שומע על שניים שרבים, הולך אצל הראשון ואומר לו: ״פלוני, שלום עליך״. אותו אדם היה משיב: ״שלום עליך, רבי ומורי״. אהרן היה אומר לו: ״פלוני חברך שיגרני אצלך״.

הוא היה מספר לו שחברו אמר: ״סרחתי על חברי״. אותו אדם היה מתרגש ואומר: ״וכי כזה הצדיק בא אליי לפייסני? הרי אהרן הכהן טרח ובא עד הבית שלי. אני חייב להתפייס״. ואז היה אומר: ״רבי, סרחתי עליו״.

לאחר מכן אהרן היה הולך אל האחר ואומר לו: ״הייתי אצל פלוני, והוא אמר שלא היה בסדר איתך, פגע בך, והוא מבקש סליחה ואוהב אותך״. כך היה מפייס את זה ואת זה, עד שהיו נפגשים, וכל אחד היה אומר לחברו: ״אני מבקש סליחה״.

כאשר שמע על בעל ואישה שרבו, לא המתין שיתקשרו אליו. בדרך כלל אנשים פונים לרב ומבקשים ממנו עזרה, אך אהרן היה שומע על מריבה והולך בעצמו.

הוא היה נכנס אצל הבעל ואומר לו: אם אתה מגרש את אשתך, ספק תמצא כמותה וספק לא תמצא. ואם תמצא אישה אחרת, בתחילת הדרך היא תאמר לך: ״ככה עשית לאישה הראשונה, וכך אתה עושה לי״. אהרן היה מדבר איתו ומנסה להביא אותו להתפייס עם אשתו.

אהרן היה מעורב עם בני ישראל, מדבר עם גברים ועם נשים ועושה שלום בית. לכן כולם אהבו אותו.

כאשר משה רבנו נפטר נאמר: ״ויבכו בני ישראל את משה״ — בני ישראל. על אהרן נאמר: ״ויבכו את אהרן שלושים יום כל בית ישראל״. לא רק הגברים, אלא כל בית ישראל, גם הנשים. בני ישראל אף היו לוקחים את ילדיהם ומניחים עליהם עפר כדי שיתאבלו על מותו.

משה רבנו היה קדוש, נבדל ועליון, ואילו אהרן היה קדוש ועליון אך גם מעורב עם העם. הוא היה הולך לבתים ומדבר עם האנשים כדי לעשות שלום.

הגמרא אומרת ששמונים אלף בחורים בשם אהרן יצאו אחרי מיטתו. אלו היו בנים שנולדו בזכות השלום שעשה בין בעלים לנשותיהם, והוריהם קראו להם אהרן. מסתבר שנולדו גם בנות בזכות השלום שעשה, אך הגמרא מדגישה את שמונים אלף הבנים שנולדו בזכותו.

הלל הזקן אמר: ״הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה״.

יש שדקדקו בלשון: לא נאמר ״אוהב את הבריות כדי לקרבן לתורה״, אלא ״אוהב את הבריות ומקרבן לתורה״. אהרן אהב את הבריות מצד עצמן. אנשים הרגישו שהוא אוהב אותם כמו אבא וכמו אח, מתעניין בהם באמת ודואג להם.

יש אדם ששואל לשלומך אך אינו באמת מתעניין. אתה מתחיל לספר לו שכואב לך, והוא כבר עובר במסדרון. לעומתו, יש אדם ששואל לשלומך, וכשאתה אומר שאתה קצת לא בסדר, הוא שואל: ״מה? ספר לי. אני רוצה לשמוע. אולי אפשר לעזור״. כך היה אהרן.

כיוון שאהרן אהב את האנשים ודאג להם באמת, הדרך לקרב אותם לתורה הייתה טבעית וקלה. כאשר אדם מרגיש שאוהבים אותו, הוא נמשך אחר האוהב. האהבה אינה צריכה להיות רק אמצעי לקירוב לתורה; צריך לאהוב את עם ישראל מצד עצמו.

הגמרא אומרת: בשלמא ״אוהב שלום״ — מובן, מפני שאהרן עשה שלום בין בני אדם ובין זוגות. אבל מה פירוש ״רודף שלום״? על כך נאמר: ״בקש שלום ורדפהו״.

בכל המצוות פעמים רבות האדם מקיים את המצווה כאשר היא מזדמנת לפניו. למשל, ״כי תפגוש שור אויבך״ או ״כי תראה חמור שונאך״ — אז יש מצווה לעזור לו ולהרים את משאו. לא נאמר לרוץ ולחפש את שור האויב או את חמור השונא.

גם ״כי תבנה בית חדש״ פירושו שאם אתה בונה בית, תעשה מעקה; לא נאמר לבנות בית רק כדי לקיים מצוות מעקה. אבל שלום אינו כך. ״בקש שלום ורדפהו״ — אל תחכה שהזדמנות לעשות שלום תגיע אליך. אם אתה שומע על אדם מסוכסך או על זוג שרבים, לך, התערב והכנס את עצמך כדי לעשות שלום. זה נקרא רדיפת שלום.

אהרן היה בעל מדרגה שאין לתאר. הוא הרגיל את עצמו באהבה לכל דבר מתוך הכרה שהכול מאת ה׳.

כאשר הקדוש ברוך הוא נתן את הנהגת עם ישראל למשה רבנו, אחיו הצעיר של אהרן, היה אפשר לחשוב שהדבר יהיה קשה לאהרן. אהרן היה בשעבוד במצרים, ובתוך השעבוד הוא ומרים החזיקו את עם ישראל, עודדו אותם וקירבו אותם. למרות זאת, כאשר הגיע הזמן להוציא את ישראל ממצרים, נבחר משה.

משה רבנו חשש שאהרן יקנא או יצטער. הקדוש ברוך הוא אמר לו: ״וראך ושמח בלבו״. וכך היה באמת: אהרן ראה את משה ושמח בלבו שמחה גדולה.

זו הייתה האמונה הגדולה של אהרן הכהן ואהבתו הגדולה לעם ישראל. זו זכותנו להתעורר במידותיו, ללמוד את מידת אהבת ישראל ואת מידת שפלות הרוח.

רבי משה קורדובירו כותב בספר ״תומר דבורה״, בפרק השני, על המידות הטובות. יש מידות רבות, אך צריך לתפוס את המידה שהיא מפתח לכולן: הענווה.

הענווה היא ראש לכל המידות, בחינה ראשונה בכתר, ותחתיה נכלל הכול. היא המידה העליונה והנשגבת שדרכה עוברות שאר המידות הטובות.

עיקר הענווה הוא שלא ימצא האדם בעצמו ערך מצד עצמו. אין פירוש הדבר שיזלזל בעצמו, אלא שיבין שכל מה שיש בו הוא הערך שהקדוש ברוך הוא שם בתוכו. האדם הוא צינור לערכים ולכוחות שהקדוש ברוך הוא רצה להוריד לעולם דרכו.

המילה ״אני״ יכולה להפוך ל״עין״. התיקון הוא שהאדם ירגיש שהוא עין, כלומר צינור, ולא שהכול מגיע ממנו. יש אדם שמצליח והופך את ה״עין״ ל״אני״: כל מה שיש לו הוא ״אני ואני ואני״. הוא אומר: אני עשיתי, אני אמרתי, אני צודק. כך הוא מפספס את העיקר.

משה רבנו אמר: ״ונחנו מה כי תלינו עלינו״. האדם צריך להגיע למצב שבו, מצד עצמו, הוא יודע שאין בו דבר ללא הקדוש ברוך הוא. ככל שהוא מסוגל לנטרל את עצמו ולהיות ״עין״, כך עובר דרכו יותר אור אלוקי.

רבי משה קורדובירו כותב שמצא תרופה להרגיל את האדם מעט מעט, כדי שיתרפא מחולי הגאווה וייכנס בשערי הענווה. זו תחבושת העשויה משלושה סמים, שלוש תרופות כנגד הגאווה.

התרופה הראשונה: להרגיל את עצמו לברוח מן הכבוד ככל שיוכל. אדם נותן צדקה או עושה דבר גדול — עליו להשתדל שאיש לא ידע מכך, כדי שלא יקבל כבוד.

אם אדם יודע שאם יגיע דרך מסוימת יכבדו אותו מאוד, עליו להימנע מכך. אין להיכנס דווקא בזמן שבו כולם יעמדו לכבודו. הדבר נקרא גאווה.

הכבוד ממכר. אדם שמתרגל שמכבדים אותו, מתקשה להיגמל. גם בדור הזה אנשים אוהבים להיות פומביים ומפרסמים כל דבר שהם עושים. אם אדם מפרסם ואינו מקבל לייקים ותגובות, הוא נעלב ונעשה עצוב. הוא נעשה מכור לפרסום.

אם יש תועלת בפרסום, כגון פודקאסט שנועד להחכים את הרבים, הדבר יכול להיות ראוי, אך הפרסום צריך להיות נקי. אם אדם רודף אחרי הפרסום רק לשם הפרסום והגדלת שמו, אין זה טוב. היכן שאפשר שלא להזכיר את שמו, עליו לבקש שלא יזכירו אותו, אלא אם יש בכך תועלת.

התרופה השנייה: להרגיל את המחשבה לראות את בזיונו ולזכור את אנושיותו. גם אם בני האדם אינם יודעים את חסרונותיו, עליו לשאול את עצמו: מה אכפת לי מכך? הרי אני מכיר את עצמי.

האדם הולך לשירותים, מזיע בשמש, יש בו לכלוך, הוא חוטא, מתעצל ונכשל. צריך לזכור זאת כדי להיכנס לפרופורציה, לא כדי לשבור את עצמו או להתעצב. זכור שאתה בן אדם ואל תחשוב את עצמך ליותר ממה שאתה.

דוד המלך, שהיה בעל גדולה, כבוד, צדקות, קדושה וטהרה, אמר על עצמו: ״ואנוכי תולעת ולא איש, חרפת אדם ובזוי עם״. אדם צריך לשבת עם עצמו ולזכור שגם אם מכבדים אותו במשרד, בעבודה או בבית הכנסת, בסופו של דבר הוא אדם קטן.

התרופה השלישית: לחשוב תמיד על עוונותיו, לרצות בטהרה, בתוכחה ובייסורים, ולבקש שהייסורים לא יטרידו אותו מעבודת ה׳.

לפעמים מישהו אומר לאדם מילה לא במקום, והוא נפגע וכועס. זהו ייסור. עליו לשאול את עצמו: האם עדיף להיות בבית חולים בגלל עוונותיו, או לקבל את הביזיון הזה? הביזיון שאינו מבטל אותו מעבודת ה׳ יכול להיות ייסורים טובים, ולכן עליו לשמוח בהם ולא לכעוס עליהם יותר מדי.

אין הכוונה שאדם יהיה סמרטוט ושכל אחד יבזה אותו. הכוונה היא שלא יקפיד הרבה, ושאם מישהו העליב אותו, יזכור שייתכן שיש בכך כפרת עוונות.

אדם רואה פגמים אצל אחרים בכל מקום. בכביש מישהו חותך אותו, והוא מקלל, צופר ופותח את החלון. עליו לזכור שגם הוא חתך תור או טעה בפנייה. פעמים רבות אדם מסתכל על אחרים בחומרה ועל עצמו בקולה. צריך להפוך זאת: על אחרים להסתכל בקולה, ועל עצמו בחומרה.

יש לזכור את העוונות, הכישלונות והטעויות האישיים, ולהחזיק בראש, בנשמה, בנפש ובמעשים את חובת התיקון והעלייה.

רבי משה קורדובירו אומר שכאשר יבואו עליו ביזיונות, ישמח בהם, ואפילו יחפוץ בהם, ויעשה משלוש התרופות האלה תחבושת ללבו. על האדם להתאמן בכך כל ימיו: לברוח מן הכבוד, לזכור את חולשותיו ואת אנושיותו, ולזכור את עוונותיו ולבקש לתקן אותם.

למדנו על שמחה, על מעלת השמחה במצוות, על מידת הענווה ושפלות הרוח שהיו לאהרן הכהן, על אהבת ישראל ועל רדיפת השלום.

זכותו של אהרן הכהן תגן עלינו ועל כל ישראל. אמן ואמן.