מנשה מלך יהודה – אין דבר העומד בפני התשובה

מוריי ורבותיי, אנחנו מתחילים בעזרת השם יתברך שיעור מיוחד היום. אנחנו נמצאים בזמנים מיוחדים, והיום יש שיעור שיש בו סודות. סודות פשוטים, אבל בעזרת השם. בעשרת ימי תשובה, בין ראש השנה ליום הכיפורים, יש ימים גדולים וקדושים מאוד, שעליהם אומר הנביא: ״דרשו ה׳ בהימצאו, קראוהו בהיותו קרוב״. מי אמר את הפסוק הזה? ישעיהו בן אמוץ, ישעיהו הנביא, שעליו נדבר היום בעזרת השם יתברך.

אומרת הגמרא: מה זה ״דרשו ה׳ בהימצאו״? מה פירוש ״בהימצאו״? הרי תמיד הקדוש ברוך הוא מצוי. ״ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין״, אומר הזוהר הקדוש, והקדוש ברוך הוא קרוב לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת. תמיד הוא מצוי ותמיד הוא קרוב. אלא מה אומרת הגמרא? בימים האלה, שבין ראש השנה ליום הכיפורים, הקדוש ברוך הוא מצוי וקרוב יותר.

תכף נראה גמרא ביבמות, דף נ׳, שהיא מעניינת מאוד ומדהימה. הגמרא אומרת שיש הבדל בין יחיד לבין ציבור. כל השנה כולה, בציבור, ה׳ קרוב אליך. אתה נמצא בציבור, והציבור, גם אם אתה לא ראוי, מעביר אותך, מעביר לך את התפילה, מעלה את הכול. אבל כשאתה לבד, כשאתה מתפלל עם עצמך — תפילת ערבית, קריאת שמע שעל המיטה וכדומה — שם מדקדקים. כשאתה מתפלל לבד, מדקדקים איתך.

אבל בעשרת ימי תשובה לא מדקדקים. זהו ״דרשו ה׳ בהימצאו, קראוהו בהיותו קרוב״ — גם למי שאינו ראוי. זה הסוד של הימים האלה. כל השנה, כשאתה בציבור, התפילות שלך עוברות, אבל ביחיד מדקדקים איתך. בעשרת ימי תשובה, אפילו אדם יחיד, אפילו מי שאינו במדרגה, אם הוא קורא לקדוש ברוך הוא ועושה תשובה — הקדוש ברוך הוא קרוב ומצוי לשמוע אותו.

מוריי ורבותיי, אני רוצה לספר לכם על אחד ממלכי יהודה. נתחיל לקרוא מי הוא היה, כמה מילים על מה שהוא עשה. בדברי הימים, בחלק ב׳, בפרק ל״ג, מדובר על מנשה. קודם כול, מבחינה היסטורית, רק להזכיר מי היה מנשה: בן של מי הוא היה? בן של צדיק יסוד עולם, חזקיהו מלך יהודה, מזרע בית דוד.

חזקיהו מלך יהודה היה צדיק יסוד עולם, עד כדי כך שהגמרא במסכת סנהדרין, אומרת שהקדוש ברוך הוא רצה לעשות אותו משיח. אמנם מידת הדין קטרגה בסוף, וזה רמוז בפסוקים: ״למרבה המשרה ולשלום אין קץ״. המ״ם שבמילה ״למרבה״ היא מ״ם סתומה באמצע מילה, כמו בסוף מילה. למה? לרמז שהיה פתח למשיח — ונסתם.

לא ניכנס עכשיו לשאלה מדוע בסופו של דבר מידת הדין קטרגה, וחזקיהו לא נעשה משיח. אבל חזקיהו מלך יהודה היה צדיק יסוד עולם. מה זה צדיק יסוד עולם? הוא לא רק היה ראוי להיות משיח; הוא היה דבוק בשם בתכלית. ולא רק שהיה דבוק בשם בתכלית — הוא הרבה תורה בישראל כמו שלא הייתה מעולם, באף דור.

עד כדי כך אומרת הגמרא שבתקופת חזקיהו מלך יהודה כולם למדו תורה, אפילו תינוק ותינוקת. עשו מבחן ברחובות. תלך עכשיו לאנשים ברחוב, תלמידי חכמים, ותגיד להם הלכות טומאה וטהרה — אלה דברים שיחידים יודעים אותם על בוריים. אבל בתקופת חזקיהו, כל תינוק ותינוקת ידעו, מדן ועד באר שבע, הלכות טומאה וטהרה על בוריין.

חזקיהו הרבה תורה בישראל עד כדי כך, אומרת הגמרא, שנעץ חרב בבית המדרש ואמר: מי שלא יעסוק בתורה יידקר בחרב הזאת. כולם למדו תורה. ומה תגיד, איך הם התפרנסו? היה שפע. היה זהב וכסף זרוקים על הרצפה מרוב שפע, שפע, שפע. כאילו היו להם רובוטים של בינה מלאכותית שעובדים והם לומדים תורה. נחזור לתקופה הזאת בקרוב, בעזרת השם.

חזקיהו מלך יהודה היה כל כך דבוק בשם, עד שהייתה לו רוח הקודש מגיל צעיר. הוא ראה ברוח הקודש שעתידים להיוולד לו ילדים רשעים מאוד. אמר: אם כך, אני לא מתחתן. למה? אני אביא ילדים רשעים? אני דבוק בשם, אני לא מוכן. איזה מלך יהיה אחריי? לא מוכן, לא התחתן.

עד שיום אחד בא אליו ישעיהו הנביא, הנביא של הדור, ואומר לו: ״כה אמר ה׳, כי מת אתה ולא תחיה״. אתה בן מוות בעולם הזה, תכין תכריחים, אתה מת. וגם אין לך עולם הבא. חזקיהו אומר לו: עולם הבא? מה עשיתי? אני דבוק בה׳, על מה אתה מדבר?

אמר לו ישעיהו: למה לא נשאת אישה? התורה אמרה ״פרו ורבו ומלאו את הארץ״. יש ציווי בתורה לשאת אישה ולהביא ילדים. למה לא הבאת ילדים? אמר לו חזקיהו: שמע, ראיתי ברוח הקודש שייצאו ממני ילדים רשעים. ומה אני אעשה?

אמר לו ישעיהו: ״בהדי כבשי דרחמנא למה לך?״ למה אתה נכנס לחשבונות של הקדוש ברוך הוא? מה שייצא ממך — זה לא שלך. אתה תעשה את החובה שלך. זה יסוד גדול, ואפשר לדבר עליו שיעורים שלמים. קודם כול צריך ללמוד שהקדוש ברוך הוא ציווה, ואת מה שהוא ציווה עושים בלי חשבונות אישיים. מה יצא לי? האם יהיה טוב? אל תתעסק בזה. מה שהוא ציווה אותך — תעשה.

אמר לו חזקיהו: טוב, אני אעשה תשובה ואשא אישה. אמר לו ישעיהו: הקדוש ברוך הוא אמר שאתה בן מוות, ולא יעזור לך כלום. אמר לו חזקיהו: מה? בן אמוץ — כך קראו לישעיהו הנביא — ״כלה נבואתך וצא״. אתה אומר לי שאין לי תשובה? אין דבר כזה. למה? כך מקובלני מבית אבי אבא, מדוד מלך ישראל: אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל יתייאש מן הרחמים. אין דבר כזה. אני אתפלל, והשם יקבל את התשובה שלי.

אומר הנביא: ״ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל״. מה הוא מתפלל? הוא מתפלל שהשם יסלח לו. הוא אומר: ריבונו של עולם, אני עושה תשובה. אני עכשיו נושא אישה. לא ידעתי שכך אתה רוצה. חשבתי שעתידים לצאת ילדים רשעים, ואולי אני פטור. הוא התפלל מעומק ליבו, והגמרא אומרת שהקדוש ברוך הוא מחל לו.

ישעיהו הנביא מקבל נבואה ואומר לו: שמע, אני חוזר אליך. הקדוש ברוך הוא אמר: מחול לך. ולא רק מחול לך — אתה היית צריך למות עכשיו, וכבר חלית חולי גדול; יוסיפו לך עכשיו חמש עשרה שנה לחיים.

אחר כך אמר חזקיהו לישעיהו: יש לך בת, נכון? אני מלך. תביא את בתך. אולי הזכויות שלי והזכויות שלך ביחד יהפכו את הילדים כך שלא יהיו רשעים. אולי. אמר לו ישעיהו בן אמוץ: אני איתך. הוא נתן לו את בתו לאישה.

נולדו לחזקיהו שני ילדים, רבשקה ומנשה. רבשקה ומנשה היו רשעים גדולים. אבא שלהם היה לוקח אותם לירושלים, בדרך לבית המקדש, על הכתפיים שלו. שני ילדים קטנים, והוא שומע אותם אומרים: בוא נקריב אותו לעבודה זרה. הוא נזדעזע והוריד אותם בבהלה. רבשקה קיבל מכה ומת. מי נשאר? מנשה.

מנשה גדל והיה רשע. אבא שלו מנסה להחזיר אותו לתלם, אבל הרי חזקיהו ידע ברוח הקודש שהוא עתיד להיות רשע. בסוף חזקיהו מלך יהודה, צדיק יסוד עולם, מת. מי ירש אותו? מנשה.

אומר הנביא בדברי הימים: ״בן שתים עשרה שנה מנשה במלכו״. אבא שלו מת, ובאיזה גיל הוא נהיה מלך? בן שתים עשרה. כמה שנים הוא מלך? חמישים וחמש שנה מלך בירושלים — הרבה מאוד שנים.

מה הוא עשה? ״ויעש הרע בעיני ה׳ כתועבות הגויים אשר הוריש ה׳ מפני בני ישראל״. הוא בנה את הבמות אשר ניתץ חזקיהו אביו, עשה מזבחות לבעלים, עשה אשרות, השתחווה לכל צבא השמים ועבד אותם. הוא לקח את כל העבודה הזרה שאבא שלו ניתץ והחרים מישראל, והחזיר הכול.

הוא בנה להם במות ומקדשי במות. הוא בנה מזבחות בבית ה׳, במקום שעליו אמר הקדוש ברוך הוא: ״בירושלים יהיה שמי לעולם״. לא רק שהוא עבד עבודה זרה — הוא בנה מזבחות לכל צבא השמים בתוך ירושלים, בתוך בית המקדש. בשתי חצרות בית ה׳, בתוך ירושלים, בתוך המקדש, הוא בנה חצרות ומזבחות לעבודה זרה.

והוא העביר את בניו באש בגיא בן הינום. הוא עונן, ניחש, כישף, עשה אוב וידעוני, והרבה לעשות הרע בעיני ה׳ להכעיסו. גיא בן הינום נמצא בירושלים, ובמסורת יש שם פתח של גיהינום. גיהינום נקרא תופת, אבל הכינוי שלו הוא גיא בן הינום. שם הייתה העבודה הזרה שנקראת מולך, ושם היו מקריבים את התינוקות לעבודה זרה.

מלך יהודה, בן של צדיק יסוד עולם, לוקח את הבנים שלו ומקריב אותם לעבודה זרה. הנביא אומר: ״הרבה לעשות הרע בעיני ה׳ להכעיסו״. זה לא רק חטא. הוא עשה כדי להכעיס. מוריי ורבותיי, צדיק או רשע?

הנביא ממשיך ואומר שמנשה בנה את פסל הסמל בבית האלוקים, בבית אשר עליו אמר הקדוש ברוך הוא לדוד ולשלמה: ״בבית הזה ובירושלים אשר בחרתי מכל שבטי ישראל אשים את שמי לעולם״. והוא לא רק חטא בעצמו, אלא גם ״ויתע מנשה את יהודה ויושבי ירושלים לעשות רע מן הגויים אשר השמיד ה׳ מפני בני ישראל״. הוא הכשיל את כל ישראל והפך אותם לרעים יותר מן הגויים שהקדוש ברוך הוא השמיד מפני בני ישראל.

הקדוש ברוך הוא שולח נביאים ואומר להם: תחזירו אותו בתשובה. אבא שלו צדיק יסוד עולם, ומה אתה עושה? אתה מחזיר את כל מה שהוא ניתץ, את כל מה שהשחית מישראל, את כל הלכלוך, את כל הזוהמה ואת כל הטומאה. אבל ישראל לא הקשיבו. הם היו דבוקים בעבודה זרה.

ואז התחילו הייסורים. הקדוש ברוך הוא הביא את שרי הצבא של מלך אשור. הם לכדו את מנשה בחוחים, אסרו אותו בנחושתיים והוליכו אותו בבלה. הוא נעשה שבוי, והייתה לו צרה גדולה. ״כי הצר לו, חילה את פני ה׳ אלוקיו וייכנע מאוד מלפני אלוקי אבותיו״.

מה קורה למנשה, אחרי שהוא חטא והחטיא את ישראל, אחרי שלא היה אדם שחטא והחטיא כמוהו? האויבים תפסו אותו, והייסורים הכניעו אותו. הוא נכנע מאוד מלפני אלוקי אבותיו ועשה תשובה.

חז״ל אומרים שהכניסו אותו לתוך סיר והתחילו לבשל אותו. הוא היה בתוך הסיר, עם מים, והדליקו עליו אש. הוא בתוך הסיר ומתבשל, ואז הוא מתפלל. אל מי? מנשה מתפלל אל הקדוש ברוך הוא.

״ויעתר לו ה׳ וישמע תחינתו וישיבהו ירושלים למלכותו וידע מנשה כי ה׳ הוא האלוקים״. הקדוש ברוך הוא שמע אותו. מנשה אומר: ריבונו של עולם, כמו שחטאתי והחטאתי, אתה מציל אותי. עכשיו אני יודע שרק אתה קיים בעולם. אני אהפוך את כל העולם בשבילך.

מנשה קרא לכל העבודה הזרה, ואף אחד לא הציל אותו. אז הוא אמר: ריבונו של עולם, אלוקי אבותיי, אבא שלי הצדיק, תושיע אותי. תראה מה אני עושה. על כל מה שהרשעתי — אני אהפוך את כל העולם בשבילך.

אומרת הגמרא שהיה כאן נס: הקדוש ברוך הוא הרים את הסיר באוויר, ומנשה פתח את עיניו בירושלים. נפל לו האסימון: ה׳ הוא האלוקים. ״וידע מנשה כי ה׳ הוא האלוקים״.

אחר כך הוא התחיל לטהר את ירושלים. הוא בנה חומה חיצונה לעיר דוד, מערבה לגיחון, שם שרי חיל בכל הערים הבצורות ביהודה, הסיר את אלוהי הנכר ואת הפסל מבית ה׳, הסיר את כל המזבחות אשר בנה בהר בית ה׳ ובירושלים והשליך אותם מחוץ לעיר. הוא התחיל להכרית את העבודה הזרה, כמו אבא שלו.

הוא בנה את מזבח ה׳, זבח עליו זבחי שלמים, אכל, שתה, ולימד את יהודה לעבוד את ה׳ אלוקי ישראל. הוא חזר בתשובה, ואור נדלק אצלו חזק. הוא בא לאורות.

אדם שבאורות, לפעמים אפשר להגיע לאורות רק מתוך האופל. לקדוש ברוך הוא יש תוכנית בשבילך, אבל יש לך בחירה. מנשה לא היה חייב לעשות תשובה. ראינו את אחאב מלך ישראל, שגם אצלו היה זעזוע, וגם אותו הקדוש ברוך הוא הציל, ובסוף הוא חזר לכיסאו. למנשה הייתה בחירה, והוא עשה תשובה.

הקדוש ברוך הוא ראה אותו עושה תשובה ענקית, גדולה ואדירה. הוא הוציא את כל מה שחטא בכוח אדיר, והפך את ירושלים לעיר של קדושה. ״ויתר דברי מנשה ותפילתו אל אלוקיו... ותפילתו והיעתר לו וכל חטאתו ומעלו והמקומות אשר בנה בהם במות והעמיד האשרים והפסלים לפני היכנעו, הנם כתובים על דברי חוזי״.

מנשה נפטר, ונקבר, ואמון בנו מלך תחתיו. מוריי ורבותיי, מנשה נפטר צדיק. הוא עשה תשובה. האם הקדוש ברוך הוא קיבל את תשובתו או לא קיבל? קיבל. הוא הציל אותו. מנשה עשה תשובה גמורה, וכל מה שהוא חטא והחטיא בו את ישראל — עכשיו הוא זכה וזיכה את ישראל.

אבל מה הכוונה שהוא גילה את השם פתאום? הרי הוא נולד אצל הצדיק. הוא ידע מה זה ה׳, הוא ידע מי זה הקדוש ברוך הוא. מה, פתאום הוא גילה? מה, זה הפתיע אותו? תכף נדבר על זה.

אני רוצה לספר לכם עוד דבר שעשה מנשה, שלא כתוב בנביא, אבל זה לא סוד, כי הגמרא אומרת את זה. בגמרא במסכת יבמות, דף מ״ט עמוד ב׳, אומרת הגמרא שהיה אחד מן החכמים, רבי שמעון בן עזאי, שמצא מגילת יוחסין בירושלים.

הוא מצא שכתוב בה שלושה דברים. דבר אחד — איש פלוני ממזר מאשת איש, ולא ניגע בזה. דבר שני — ״משנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי״, וגם בזה לא ניגע. והדבר השלישי, תקשיבו טוב: ״מנשה הרג את ישעיה״.

מי זה ישעיה? ישעיהו הנביא. והוא היה סבא של מנשה. הרי חזקיהו אמר לישעיהו: תביא את בתך. נולדו רבשקה ומנשה, ומנשה ירש את חזקיהו. זאת אומרת, ישעיהו הנביא בן אמוץ היה סבא שלו. רבי שמעון בן עזאי אומר שמנשה הרג את סבא שלו, ישעיהו הנביא.

איך הוא הרג אותו ולמה? אומרת הגמרא: ״מדן דייניה וקטליה״ — הוא עשה לו בית דין והרג אותו. מנשה בא אליו עם קושיות. אמר לו: משה רבך אמר בתורה ״כי לא יראני האדם וחי״. הקדוש ברוך הוא אומר שאין אדם יכול לראות את הקדוש ברוך הוא בחייו. ואתה, ישעיהו הנביא, אמרת בפרק ו׳: ״ואראה את ה׳ יושב על כיסא רם ונישא״. אתה אומר שראית את השם. איך ראית? אתה נביא שקר. משה רבנו אמר ״כי לא יראני האדם וחי״, ואתה אומר ״ואראה את ה׳ יושב על כיסא רם ונישא״. בוא, אני אהרוג אותך.

הקשה עליו קושיה שנייה. כתוב בספר דברים: ״מי כה׳ אלוקינו בכל קראנו אליו״. למי הקדוש ברוך הוא נענה? בכל פעם שאנחנו קוראים אליו, הוא שומע אותנו. זה כתוב בתורה. ואתה, ישעיהו, אמרת: ״דרשו ה׳ בהימצאו, קראוהו בהיותו קרוב״. כלומר, יש זמנים שהוא מצוי ושומע, ויש זמנים שלא. זה נגד התורה. התורה אמרה ״בכל קראנו אליו״, ואתה אומר ״דרשו ה׳ בהימצאו״. על זה אתה חייב מיתה, אתה נביא שקר.

הקושיה השלישית: כתוב בספר שמות ״את מספר ימיך אמלא״. יש לאדם מספר ימים שנקבע לו מן השמים, ואי אפשר להוסיף עליהם. ואתה אמרת לאבא שלי, לחזקיהו, שיוסיפו לו חמש עשרה שנה. איך אפשר להוסיף? הרי כתוב ״את מספר ימיך אמלא״. אתה עונה לי בעוד שקר, ואני הורג אותך.

התחיל ישעיהו הנביא לברוח. אומרת הגמרא: ישעיהו ידע שיש תשובות לכל הקושיות, אבל ידע שמנשה לא יקבל אותן. הוא אמר: אם אני אענה לו, הוא ידחה את התשובות, ובסופו של דבר יעמוד ברשעותו במזיד. עדיף שהוא ירדוף אותי ויישאר כאילו יש לו פתח תשובה, שהוא יאמר שהיו לו קושיות ולא ידע את התשובות.

ישעיהו השתמש בשם קדוש ונבלע בתוך עץ. הוא התחבא בתוך הארז. אבל הציציות שלו יצאו מן העץ. מנשה ראה אותן ואמר: פה הוא נמצא. הביאו מסור והתחילו לנסר את העץ. הם ניסרו מלמעלה, וכשהגיעו אל פיו של ישעיהו, חתכו אותו בפיו. כך ישעיהו הנביא מת — במסור, בפה.

מוריי ורבותיי, מי הרג אותו? הנכד שלו, מנשה. אבל למה דווקא בפה? בגלל מה שאמר ישעיהו בנבואה: ״ובתוך עם טמא שפתיים אנכי יושב״. ישעיהו הנביא היה קודש קודשים, אבל לא היה צריך לומר את המילים האלה. הקדוש ברוך הוא אמר לו: אתה אומר על עצמך ״טמא שפתיים״ — גם זה לא היה צריך לומר. אבל אתה אומר על הבנים שלי, על עם ישראל: ״ובתוך עם טמא שפתיים אנכי יושב״?

כתוב שם: ״מיד ויעף אלי אחד מן השרפים ובידו רצפה״. רצפה היא גחלת לוהטת, והוא נגע בה על פיו. הקדוש ברוך הוא שלח מלאך ששרף את פיו. נביא, אסור לך לדבר כך על ישראל. אבל זה לא נגמר שם. מתי נפרע הדבר? כשהנכד שלו הרג אותו ונסר אותו מאיפה? מהפה.

זה יסוד גדול, ואפשר לדבר עליו הרבה שיעורים: לא לדבר רע על ישראל בשום מצב מול הקדוש ברוך הוא, לעולם. אתה יכול להעיר למישהו: אתה חוטא, זה לא בסדר מה שאתה עושה, תפסיק לדבר כך, תפסיק לעשות כך — כמובן באופן שלא יפגע, באופן ההלכתי והנכון, תלוי אם זה דאורייתא או דרבנן. אבל מול הקדוש ברוך הוא, לעולם לא תגיד מילה רעה על ישראל.

אחרי שישעיהו מת, אומרת הגמרא: הפסוקים סותרים זה את זה. איך אפשר ליישב את ״כי לא יראני האדם וחי״ עם ״ואראה את ה׳ יושב על כיסא רם ונישא״? התשובה היא שכל הנביאים הסתכלו באספקלריא שאינה מאירה, ומשה רבנו הסתכל באספקלריא המאירה. בנבואה יש מדרגות.

כל הנביאים ראו באספקלריא שאינה מאירה — מראה שאינה חדה וברורה. משה רבנו ראה באספקלריא המאירה. כשישעיהו אומר ״ואראה את ה׳ יושב על כיסא רם ונישא״, לכך הוא התכוון: הוא ראה את הקדוש ברוך הוא באספקלריא שאינה מאירה. מה שאמר משה רבנו ״כי לא יראני האדם וחי״, הכוונה היא לראייה הגבוהה והברורה. בזה זכה משה רבנו לבדו.

הקושיה השנייה היא על ״מי כה׳ אלוקינו בכל קראנו אליו״ מול ״דרשו ה׳ בהימצאו״. אומרת הגמרא: ״הא ביחיד, הא בציבור״. הפסוק ״מי כה׳ אלוקינו בכל קראנו אליו״ מדבר בציבור, ואילו ״דרשו ה׳ בהימצאו״ מדבר ביחיד.

ומתי הקדוש ברוך הוא מצוי וקרוב ליחיד? אמר רב נחמן בשם רבה בר אבוה: אלו עשרת הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים. כל השנה, כשאתה עם הציבור, התפילה שלך עוברת. בעשרת ימי תשובה, אפילו אדם יחיד, אפילו לא במניין, אם הוא מתפלל לקדוש ברוך הוא ועושה תשובה — הקדוש ברוך הוא קרוב ומצוי לשמוע אותו, לא משנה באיזו מדרגה הוא נמצא.

הקושיה השלישית היא על חמש עשרה השנים שנוספו לחזקיהו: ״את מספר ימיך אמלא״, ומצד שני אמר ישעיהו לחזקיהו שיוסיפו לו חמש עשרה שנה. על זה הגמרא עונה: ״את מספר ימיך אמלא — אלו שני דורות. זכה, משלימין לו; לא זכה, פוחתין לו״.

אומר רש״י שיש שנים שנפסקות לאדם בעת לידתו, אבל אם הוא זוכה, מוסיפים לו. ואם הוא לא זוכה, יכולים גם לגרוע לו. כאשר אדם זוכה ועושה מעשה גדול, יכול להיות שמוסיפים לו על השנים שנקבעו לו.

פעם כתבתי על זה חבורה, בספר שכתבנו, ״מלחמת עני״. יש גמרא בברכות, בשני מקומות: פעם אחת כתובים שלושה דברים שהמאריך בהם מאריכים לו ימיו ושנותיו, ובמקום אחר כתוב דבר רביעי — כל העונה אמן יהא שמיה רבא, מאריכים לו ימיו ושנותיו.

רבי עקיבא איגר מקשה קושיה עצומה: למה זה לא כתוב ביחד? למה לא כתובים ארבעה דברים שמאריכים לו ימיו ושנותיו? למה הגמרא חילקה ביניהם? והוא נשאר בצריך עיון.

אני, בקטנותי, חשבתי אולי תירוץ: שלושת הדברים הראשונים — המאריך בתפילתו, המאריך בבית הכנסת והמאריך בשולחנו — אינם מתכוונים לכך שמוסיפים לו ימים על ימיו, אלא שמאריכים לו את ימיו, שהוא ימלא את כל הימים שנכתבו לו מן השמים. אבל אמן יהא שמיה רבא, שם נראה שהכוונה היא שמוסיפים לו שנים על שנותיו. תסתכלו במהרש״א; כך נשמע מדבריו, שבאמן יהא שמיה רבא אדם יכול להוסיף שנים על מה שנכתב לו.

הייתה שאלה נוספת: אם חזקיהו ראה ברוח הקודש שמנשה עתיד להיות רשע, איפה הייתה הבחירה שלו? התשובה היא שהעובדה היא שמנשה עשה תשובה. הוא ראה שהוא עתיד להיוולד עם נטייה לרשעות, אבל עדיין הייתה לו בחירה. הוא יכול היה לעשות תשובה, ובסוף הוא עשה תשובה.

אין בן אדם שלא יכול לעשות תשובה, ואין בן אדם שאין לו בחירה. יש מלכים אחרים שנשברו לרגע וחזרו לרשעותם. מנשה, לעומת זאת, עשה תשובה עד הסוף.

עכשיו אני רוצה לומר קצת ריח של סודות, ולקרוא לכם מספר שנקרא ״חסד לאברהם״. מי היה בעל ״חסד לאברהם״? רבי אברהם אזולאי, זכר צדיק וקדוש לברכה, סבא רבא רבא של מרן החיד״א. הוא היה קודש קודשים, מקובל גדול, בתקופת האר״י הקדוש. הוא היה מתלמידי רבי חיים ויטאל, והושפע הרבה מאוד מהרמ״ק, רבי משה קורדובירו.

הוא כתב כמה ספרים, וחלק מן הספרים טבעו לו בספינה. מי שיראה את חתימתו יראה שהוא חותם את שמו בסימן של ספינה. המשפחה שלו גורשה מקסטיליה למרוקו, לפאס, והוא היה פעם בספינה שטבעה. הוא כמעט מת, ובסופו של דבר ניצל. הוא נדר שאם יינצל, יכתוב את הספרים שלו, יסדר את החידושים שלו ויוציא אותם לאור לזכות את הרבים. הים נח מזעפו והוא ניצל, ומאותו יום היה חותם את שמו בסימן של ספינה לזכר הנס. כך כותב גם הנכד שלו, מרן החיד״א, בספר ״שם הגדולים״.

אני אספר לכם סיפור עליו שמופיע בהקדמה לספר ״אהבת חסד״ שלו. זה סיפור מדהים על הפטירה שלו. אני לא אקריא אותו מתוך הכתוב, כי אין זמן, וכמו שאתם רואים אני מדבר מהר כדי להספיק. רבי אברהם אזולאי עלה מפאס לקריית ארבע, לחברון. הוא היה שם תשע עשרה שנה, והיה קודש קודשים. אחר כך הייתה מגפה גדולה, והרבה אנשים מתו, והוא ברח לירושלים. גם שם הייתה תקופה של רגיעה ואחר כך מגפה, והוא ברח לעזה, שם היה יישוב יהודי גדול.

בסופו של דבר הוא חזר, ונדר נדר לקדוש ברוך הוא שיעזור לו להינצל ולחזור לעיר חברון. הוא חזר לחברון, ואז קרה מעשה מדהים. הקיסר של טורקיה הגיע לחברון, למערת המכפלה, וראה שיש מערה מתחת לציון. הרי כל הציון שאנחנו הולכים אליו נמצא למעלה, ויש מערה מתחת, כמו אצל דוד המלך, שיש מערה ובה קבורים מלכי בית דוד.

לקיסר נפל השרביט שלו לתוך המערה. השרביט היה משובץ יהלומים. הוא קרא לאחד השומרים ואמר לו: תשלשל את עצמך למטה ותביא לי את השרביט. הורידו אותו, וכאשר רגליו נגעו ברצפה — הוא מת. העלו אותו מת. הביאו עוד אחד, וגם הוא ירד ומת. עוד אחד, ועוד אחד, וכולם מתו.

אמר הקיסר: מה זה? כולם מתים. כנראה אסור לרדת לשם. אמרו לו: צריך צדיק יהודי שיירד, מישהו שראוי. הוא קרא לרב היהודים ואמר לו: תביא מישהו מכם שירד להביא את השרביט. אמר לו הרב: זה מסוכן, זה מקום קדוש, כולם מתו. אמר לו הקיסר: לא אכפת לי, אתה תרד. אמר הרב: נעשה הגרלה.

עשו הגרלה, ומי יצא? רבי אברהם אזולאי, בעל ״חסד לאברהם״. אמרו לו: אתה תרד. אמר: אין בעיה, אני יורד מחר. הוא הלך למקווה, עשה תיקונים, כוונות וייחודים כל הלילה. למחרת הורידו אותו למטה. רצו לראות אם הוא מת, והוא עשה להם תנועה של שלום. אמר להם: אני חוזר בעוד חמש דקות. אם אני כבר כאן, אני רוצה לראות מה יש בפנים.

הוא נכנס למערה וראה פתח, ומישהו גדול שומר עליו. אמר לו: מי אתה? אמר לו: אני אברהם אזולאי. אמר לו השומר: איך הגעת לכאן ולא מתת? אתה צדיק. שאל אותו רבי אברהם: ומי אתה? אמר לו: אני אליעזר עבד אברהם.

אמר רבי אברהם: תעשה לי טובה, תן לי להיכנס ולעבור. אמר לו אליעזר: אני אשאל אותם. הוא נכנס אל אברהם, יצחק ויעקב, ואמר להם שיש כאן חכם וצדיק, רבי אברהם אזולאי. אמרו לו: תכניס אותו, הוא צדיק קדוש.

רבי אברהם נכנס וראה את אברהם, יצחק ויעקב בעיניו, ודיבר איתם. הוא מעיד בספר שלו שראה אותם וראה את האור, והרגיש קרבת אלוקים אדירה. הוא אמר להם: תשאירו אותי כאן, אני לא רוצה לצאת. אמרו לו: אתה חייב לצאת. אבל צא, תתקדש, ומחר תמות, והנשמה שלך תהיה אצלנו.

הוא עלה עם השרביט של המלך. כולם נשקו לו, והמלך הבין שמדובר באדם קדוש. רבי אברהם סיפר את מה שראה, ולמחרת שכב על מיטתו ונפטר בקריאת שמע. זה רבי אברהם אזולאי, בעל ״חסד לאברהם״, שכתב הרבה ספרים בענייני קבלה.

הזכרנו את אליעזר עבד אברהם, ואני רוצה לקרוא לכם מי הוא היה על פי ״חסד לאברהם״. במעיין החמישי, נהר ח׳, אומר הרב: אליעזר עבד אברהם היה בתחילה נשמה קדושה שניתנה בתוך קליפת כנען הארור. נשמה קדושה נפלה בתוך קליפת טומאת כנען ונבלעה שם. כשנולד אליעזר, יצאה אותה נשמה מן הקליפה הארורה, ונקרא ברוך.

אחר כך הנשמה התבררה יותר והתגלגלה בכלב בן יפונה. כלב בן יפונה היה אחד המרגלים שלא חטא, והוא אמר: ״עלה נעלה וירשנו אותה, כי יכול נוכל לה״. כלב היה מתענה כל ימיו כדי לתקן, כדי שייצא לגמרי מן הקליפה הראשונה ויוציא את השאריות שנשארו בנשמת אליעזר עבד אברהם מקליפת כנען.

כאשר רצו ישראל להיכנס לארץ ושלחו מרגלים, נתעברו י״ב שבטים בי״ב המרגלים, כדי שלא יחטאו. נשמת לוי נתעברה ביהושע בן נון, ונשמת יהודה בכלב. אלה היו שני המרגלים שלא חטאו.

מה זה עיבור נשמה? כבר הרחבתי על זה בשיעורים. לכו לארכיון ותראו מה ההבדל בין גלגול נשמה לבין עיבור נשמה. מאחר שכלב היה גלגול של אליעזר עבד אברהם, הוא השתטח על קבר אברהם אבינו והתפלל. יהושע קיבל את עצת המרגלים, וכלב הלך להשתטח על קברי האבות. למה דווקא כלב? כי הוא היה גלגול של אליעזר עבד אברהם, והנשמה שלו הרגישה שאברהם אבינו הוא שורש התיקון שלו.

אחר כך הנשמה עברה עוד גלגול ונתגלגלה בבניהו בן יהוידע. בניהו בן יהוידע היה צדיק יסוד עולם, קודש קודשים. הספרים של הבן איש חי נקראים על שמו: ״בן יהוידע״, ״מקבציאל״ ועוד, מפני שהוא אמר שהתעברה בו נשמת בניהו בן יהוידע.

הנשמה התגלגלה גם ביהוידע, אביו של בניהו, ואחר כך בבניהו בנו. היא נתגלגלה בזכריהו בן יהוידע, מפני שחירף את ישראל כשאמר: ״למה עזבתם את ה׳״. הוא נענש, ונשמתו נתגלגלה בשני גירי צדק, שמעיה ואבטליון, עד שהנשמה מזדככת לגמרי.

אחר כך רוחו של זכריהו נתגלגלה ברבי משה קורדובירו, הרמ״ק, מגדולי המקובלים. ונפש זכריהו נתגלגלה במורנו רבי אליהו די וידאש, בעל ״ראשית חכמה״, שהיה גם הוא קודש קודשים, בתקופת האר״י הקדוש.

עכשיו נחזור למנשה. ב״חסד לאברהם״, במעיין החמישי, עין המשפט, נהר מ״ד והלאה, יש תיאור של ההיכלות בגן עדן, שבעת ההיכלות הראשיים, ובכל אחד מהם מתואר מי עומד בראשו.

ההיכל הראשון מכוון כנגד מידת המלכות, ובראשו עומד אונקלוס הגר, ולצידו גירי הצדק הצדיקים שעשו תשובה כמותו. ההיכל השני נקרא עצם השמים, ובראשו עומד המשיח. יש היכל שלישי והיכל רביעי, ובראש ההיכל הרביעי עומדים עשרת הרוגי מלכות.

ההיכל החמישי בגן עדן הוא היכל האהבה, היכל החסד. הסוד שלו הוא ״ימינו פשוטה לקבל שבים״. לכן זהו ההיכל שבו עומדים בעלי תשובה. אבל אילו בעלי תשובה? אותם שקיבלו זיקוק, סיגוף וייסורים כנגד העוון, דהיינו תשובת המשקל.

לא מספיק שאדם רק התחרט על העוון — אף שזה דבר גדול. הוא התוודה בפה — גם זה דבר גדול. הוא קיבל על עצמו לעזוב את החטא — גם זה דבר גדול. אבל יש אדם שגם עמד בניסיון, סיגף את עצמו ועשה תשובת המשקל.

אני לא אומר לעשות סיגופים קשים. אפשר תענית חצי יום, תענית מהבוקר עד הערב, תענית דיבור. לבדוק את התעניות ואת כל הדברים האלה בספרים. הדור חלוש, הדור חלוש. אבל אני פוגש אנשים צעירים שעושים איירון־מן: לא אוכלים, לא שותים, רצים ומרימים משקולות. אז מה, לתענית אי אפשר? גם במקווה קר יש עניין, ובוודאי יש עניינים של תיקון.

אומר הרב שבעלי התשובה שבהיכל החמישי הם לא רק אלה שהתחרטו על החטא, אלא אלה שקיבלו זיקוק, סיגוף וייסורים כנגד העוון, דהיינו תשובת המשקל. הם שבו מחטאם, וזו תשובת הבאה: אפילו כשהחטא בא לידם שוב, הם פרשו ממנו והתחרטו על חטאתם. הייתה להם אפשרות לחטוא, והם אמרו: לא, אני אוהב את ה׳, אני לא חוטא.

הם גדרו לעצמם גדרות שלא לשוב לכסלה, וזה נקרא תשובת הגדר. הם בנו לעצמם גדר חזקה שלא לחטוא. ויש גם מי שיצאה נשמתו בטהרה, מתוך תשובה ווידוי בעת המיתה. לא נאריך בזה עכשיו, מי שירצה יקרא בפנים.

ומה כתוב שם? ״ובשער היכל הזה ממונה מנשה מלך יהודה״. בראש ההיכל החמישי בגן עדן עומד מנשה מלך יהודה. זכותו של מנשה הצדיק תגן עלינו.

תראו איזה פרדוקס: אדם שחטא בעבודה זרה להכעיס את ה׳, החטיא את כל ישראל, רצח את סבא שלו, ישעיהו הנביא, ובכל זאת עשה תשובה בכל ליבו. הוא לא רק חזר בתשובה — הוא קיבל עליו לתקן את כל מה שעשה, וזה לא היה לו קל.

״ובשער היכל הזה ממונה מנשה מלך יהודה, ששב אל ה׳ וחתר לו מחתרת מתחת כיסא הכבוד, וקיבל תשובתו מפני שהייתה שלמה מאהבה״.

לפעמים אדם שלא יורד לשאול תחתית לא מצליח לעשות תשובה באמת. לכן לא להתייאש מאף יהודי. אתה רואה אדם שנפל, ואתה אומר עליו שהוא רשע מרושע — תדע לך, יכול להיות שהוא פחות רשע ממה שמנשה היה פעם. והלוואי שהוא יוכל להיות צדיק כמו מנשה.

אל תמהר לקבוע על אדם שהוא ערב רב או שאין לו חלק באלוקי ישראל. מי אנחנו? מי אנחנו? מנשה עשה תשובה מאהבה וזכה למדרגה עליונה. מי אנחנו שנחליט על אדם אחר מה מצבו בשמים?

בתוך המדור החמישי, בתוך הסיירת הזאת, יש עוד סיירת, וגם לה יש ראש. מי עומד בראשה? אלה שנתמרמרו על עוונם, ומתוך המרירות שלהם יצאה נשמתם, כמו רבי אלעזר בן דורדיא.

אתם זוכרים את הגמרא בעבודה זרה, דף י״ז עמוד א׳. רבי אלעזר בן דורדיא עבר עבירה עם כל הפרוצות שבעולם. בסופו של דבר הוא הלך לאישה אחת מכרכי הים, והיא אמרה לו: דע לך, כמו שהרוח הזאת יצאה ולא תחזור, כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלים אותו בתשובה.

הוא חזר בתשובה מתוך אנחה ובכייה, כשראשו בין ברכיו, ויצאה נשמתו. יצאה בת קול ואמרה: רבי אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא. לאיזה היכל? להיכל החמישי של מנשה, ראש הסיירת שבתוך הסיירת.

צריך להבין את המשמעות. אדם יכול להיות דבוק בחטא, אבל אין זה אומר שאי אפשר לתקן. לפעמים זה קשה מאוד, אבל אין דבר כזה שאין תשובה. מנשה הוא הראיה הגדולה ביותר לכך.

הגמרא בסנהדרין, בפרק חלק, דף ק״ב, מביאה מחלוקת אם למנשה יש חלק לעולם הבא. במשנה נאמר: שלושה מלכים וארבעה הדיוטות אין להם חלק לעולם הבא. אחד משלושת המלכים הוא מנשה. המשנה אומרת שאין לו חלק לעולם הבא.

רבי יהודה אומר: מנשה יש לו חלק לעולם הבא. למה? מפני שהוא שב בכל כוחו. רבי אברהם אזולאי מביא את הדברים מן הזוהר הקדוש ומן המדרש. הזוהר אומר, כדעת רבי יהודה במשנה, שיש למנשה חלק לעולם הבא.

כתוב במדרש הנעלם, בפרשת בראשית: על הכול הקדוש ברוך הוא מוחל, ואינו מוחל על כבוד שמו. והרי מנשה המרה את כבוד המקום בעבירותיו — הוא עשה עבודה זרה, בנה מזבחות עבודה זרה בתוך בית המקדש. ובכל זאת אומר המדרש: מנשה שונה.

למה? מפני שהוא ידע שהעבודה הזרה היא הבל. הוא לא עשה אותה עיקר בליבו. גם כאשר עבד עבודה זרה, הוא ידע שהיא הבל ולא עשה אותה עיקר בליבו. כך אומר רבי יהודה.

ורבי שמעון אומר: אין לך דבר שבעולם שעומד בפני התשובה כלל. אפילו אם אדם עבד עבודה זרה בכל ליבו — אין דבר שעומד בפני התשובה. מכאן תלמד: אתה חושב שחטאת יותר ממנשה? אתה יכול להיות ראש המדור בשמים. תהיה רציני בתשובה שלך ותילחם.

עכשיו אני רוצה לסיים בלשון של הרב. תראו מה זה קדושה ומה זו טומאה. אומר הרב: ״ודע שהקדושה בלי ספק היא דבר יקר מאוד, ובלתי נמצאת לאדם אלא אחר טורח מרובה, וקלה לאבדה״.

קדושה, אתה צריך לעמול. תפסיק להיות עצלן, תפסיק להיות רדוד. תעבוד, תלמד. יש לך זמן ויש לך כוח. הקדושה באה לאדם רק אחרי טורח מרובה, אבל אפשר לאבד אותה ברגע.

אם אדם מתעטר ברוח הקודש כל ימיו, אם אדם הגיע למדרגה ויש לו רוח הקודש כל ימיו, ברגע קטן הוא יכול לרדת לתכלית. האם אדם חסין? תשמור על עצמך כל הזמן. כל הזמן. זו עבודה.

דוד המלך אמר: ״כי כפסע ביני ובין המוות״. דוד היה אחוז במדרגה עליונה, ברוח הקודש; כל ספר תהילים הוא ברוח הקודש. ובכל זאת הוא אומר שברגע אפשר לרדת בטלטלה, עד שלא יישאר בינו ובין המוות אלא פסיעה אחת.

לכן תשמור על הגדרים שאמרו חז״ל. חז״ל אמרו לא להרבות שיחה עם האישה, לשמור את העיניים, לשמור את הלשון. אל תגיד: אני דתי, אני מסודר, אני כבר במדרגה. אתה יכול לרדת לשאול תחתית. תשמור על עצמך ועל כל הגדרים שאמרו חז״ל. שום דבר לא נאמר סתם.

אומר הרב: דבר דק מאוד. דוד המלך עמד בטהרתו, אבל היה כפסע בינו ובין המוות. ומצד העוון אמר: ״כמעט שכנה דומה נפשי״. כמעט נפלתי. לא נשאר בינו ובין מדרגת הדומם אלא דבר מועט. הקדושה יקרה מאוד למצוא אותה, וקלה מאוד לאבד אותה.

זה כמו מטוס F-16 שנמצא באוויר. אתה אומר: רגע, אני מכבה את המנוע למנוחה. אחי, אתה צולל. אין מנוע — אין מטוס. בעבודת ה׳ אין דבר כזה לכבות את המנוע.

ולהפך: מי שנדבק בו הרע, לא בקלות ייפרד ממנו. אדם שעשה רע והרע אחז בו, קשה לו להיפרד. הסיטרא אחרא תופסת אותו ולא רוצה לשחרר את הנשמה. אדם אומר: עברתי וידוי, חזרתי בתשובה, חלאס, אני לא עושה את העוון הזה יותר. מה אתה אומר, חמודי? כמה שנים הדבר הזה כבר נדבק בך? כמה ייסורים, כמה תפילות, כמה בכיות, כמה תיקונים — עד שהוא יעזוב אותך.

כל פעם שאתה עושה תשובה, כל פעם שאתה נאבק, אתה מפריד אותו עוד קצת ועוד קצת ועוד קצת. הטומאה מזומנת לאדם בכל מקום. אפילו מי שאינו רודף אחריה, היא נמצאת לידו מיד. ומי שמכין את עצמו אליה — על אחת כמה וכמה.

אומר הרב שהקדושה נסתרת ונעלמת. ״דבר ה׳ יקר״; היא אינה נמצאת ואינה מזומנת. הוא משתמש במשל של זונה מופקרת שנמצאת בכל מקום, יושבת בפתח ביתה ומחפשת את העוברים והשבים. אם אדם יוצא לרחוב, היא כבר באה לקראתו. אבל הקדושה אינה כך. הקדושה היא בת מלך שיושבת בביתה ונעלמת.

מי שרודף אחר הקדושה צריך לעבור דברים קשים עד שייכנס להיכל המלך. היא אינה נמצאת אצל כל אחד, ולא כולם זוכים אליה. אבל מי שזוכה — זוכה אחרי מדרגות, אחרי טורח ואחרי עבודה.

אז מוריי ורבותיי, מה למדנו היום? למדנו הרבה דברים. תחזרו על השיעור הזה, תשמרו אותו, תלמדו ממנו דבר גדול. כל אדם יכול להיות צדיק קדוש. זה רק היצר הרע שמתעתע בו.

היו גרועים ממך פי אלף ופי מיליון. אתה רצחת פעם את סבא שלך? אתה החרבת את כל ישראל בעבודה זרה? מנשה עשה את כל זה, ובכל זאת הוא נהיה קודש קודשים. מה היה אצל מנשה? הקדוש ברוך הוא קיבל אותו.

הגמרא אומרת שבזמן שהכניסו את מנשה לסיר, הוא התחיל להתפלל לקדוש ברוך הוא. אמרו מלאכי השרת: ריבונו של עולם, אל תקבל אותו. הוא חטא והחטיא את הרבים, עשה עבודה זרה והרג את הנביא. והתפילה שלו עולה, אבל המלאכים סוגרים את השערים. הם סוגרים את כל השערים, אפילו את שערי הדמעות, כדי שהתפילה שלו לא תגיע.

אומרת הגמרא על הפסוק ״ויעתר לו ה׳״: אל תקרי ״ויעתר״ אלא ״ויחתר״. הקדוש ברוך הוא עשה לו חתירה. כל הדלתות סגורות, כל השערים סגורים, אבל הקדוש ברוך הוא חתר חתירה מתחת כיסא הכבוד. משם התפילה שלו עלתה, נגד כל המלאכים ונגד כל הכללים.

למה? כדי ללמד אותנו שאין דבר העומד בפני התשובה. עכשיו אני שואל אתכם: זה צדק? ובזה אני אסיים. האם זה צדק? כן, זה צדק. בסוף הוא חטא והחטיא את הרבים, עשה את כל מה שעשה והרג את הנביא. אבל הוא תיקן הכול. אדם שמגיע לנקודת האמת בשורש שלו, לתשובה עילאה, לדבקות בשם במידת הכתר — שם אין שום דין.

מי יזכה להגיע לזה? לפעמים אדם יכול להיאחז במידת הכתר רק אחרי שהוא יורד לשאול תחתית. אבל אם הוא הגיע לנקודה הזאת — נגמר. אין שם דין, אין שם שום דבר. אלה מידות עליונות ומערכות אחרות.

לכן, מוריי ורבותיי, כל אדם יכול לעשות תשובה. לא להתייאש לעולם, לא משנה כמה נפלת. גם אם עכשיו תיפול עוד אלף פעמים — אלף ואחת פעמים תקום. בסוף אנחנו מנצחים.

נתן לך כאפה — תן לו כאפה. נתן לך אגרוף — תן לו אגרוף. נתן לך אגרוף חזק, נפלת יומיים ושכבת — קום ותן לו אגרוף חזק. נפלת שלושה ימים — תקום ותילחם. יש סיבובים באיגרוף: סיבוב ראשון, סיבוב שני. חטפת אגרוף ואתה על החבלים? לא משנה. בסוף, מי מנצח? מי שעומד בסוף.

אנחנו עומדים אחרונים, בעזרת השם יתברך. זה מה שכתוב: ביד הנצח — שלנו ננצח. אנחנו ננצח בסוף.

בעזרת השם יתברך, שנזכה כולנו לכתיבה וחתימה טובה, לשנה גדולה לכל ישראל ולנו.