חג סוכות - זמן שמחתנו

ערב טוב לכולם. אנחנו נמצאים, בעזרת השם, אחרי יום הכיפורים. ברוך השם, זהו יום ראשון לחשבון עוונות. זאת אומרת, אנחנו מאמינים שהתכפרו לנו כל עוונותינו, וזכינו להשתדל לעשות תשובה.

עכשיו אנחנו נכנסים להכנה לחג הקדוש שנקרא בתורה חג. סתם כך, חג בתורה הוא חג הסוכות, והוא באמת נקרא זמן שמחתנו. היום נתחיל לדבר קצת על עניינו של חג הסוכות.

כבר דיברנו הרבה בשיעורים על עניין התשובה. תשובה היא דבר גדול, קדוש ועליון. דיברנו על כך שיש תשובה מיראה ויש תשובה מאהבה.

חז״ל אומרים שהימים הנוראים, הכוללים את חודש אלול, ראש השנה שהוא יום הדין ויום הכתיבה, עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים שהוא יום החתימה, הם ימים של יראה — ימים שבהם אנחנו נמצאים תחת יראת הדין.

עכשיו, ברוך השם, לאחר שהכתיבה נכתבה והחתימה נחתמה, בעזרת השם בחיים טובים ובשלום לנו ולכל ישראל, אנחנו מתחילים לגעת בתשובה מאהבה, בעומק של תשובה מאהבה.

נגענו בזה קצת בראש השנה וגם קצת ביום הכיפורים, אבל עדיין היינו תחת היראה והפחד: מה ייכתב, מה ייחתם עלינו ומה יהיה איתנו. עכשיו, לאחר מכן, אנחנו מפנים את הנפש, את המוח ואת המעשים שלנו לעשות תשובה — כלומר, להתקרב לשם יתברך מתוך אהבה גמורה.

נחתם מה שנחתם, וזהו, נגמר. עכשיו אנחנו רוצים לעשות מעשים שהם קרבת אלוקים, ולגעת כמה שיותר בתשובה שנקראת תשובה מאהבה.

גם בשמיים מסתכלים עלינו לאחר יום הדין. אחרי שעשינו תשובה והתכפרו לנו העוונות, וכבר למדנו בשיעורים שקדמו ליום הכיפורים, ביום הכיפורים יש בחינה שבה אנחנו נבראים מחדש. הקדוש ברוך הוא לא רק פותח איתנו דף חדש, אלא יש כאן ממש בחינה של נבראים מחדש, בריאה חדשה שאין לה שום רושם של חטא.

לכן גם בשמיים יש שמחה גדולה, ומתעוררת אהבה גדולה כלפי עם ישראל. חז״ל רמזו זאת בפסוק בשיר השירים: ״ימינו תחבקני״. אומר המדרש, זה בחינת סוכה.

הסוכה יש לה שתי דפנות, ולפי ההלכה שלישית אפילו טפח, ולפחות שלוש דפנות צריך בסוכה. שלוש הדפנות האלה דומות לחיבוק, בחינת הפסוק ״ימינו תחבקני״. העומק בדברים הוא שלאחר שהאדם עשה תשובה, כביכול מהשמיים מחבקים אותו ומקרבים אותו באהבה גדולה.

רבנו הקדוש, רבי צבי אלימלך מדינוב, שכבר דיברנו עליו והבאנו דברים בשמו, כתב כמה וכמה ספרים, ובהם ספר מפורסם וקדוש מאוד בחסידות שנקרא בני יששכר. הוא היה אדם קדוש ואדמו״ר גדול, וכתב דברים רבים בעומק ועל פי הקבלה.

במאמר ט׳ בעניין חודש תשרי, במאמר שנקרא ״שמות החג״ ומתייחס לחג הסוכות, הוא כותב: ״עוד נראה לי, נקרא החג הזה זמן שמחתנו״.

צריך להבין: מדוע שאר החגים לא נקראו זמן שמחתנו כמו חג הסוכות? הרי ביציאת מצרים, בחג הפסח, בוודאי יצאנו מעבדות לחירות וגם שם יש שמחה גדולה. וכן ביום שקיבלנו את התורה, בחג השבועות, אנחנו אומרים בתפילה ״זמן מתן תורתנו״. מדוע דווקא חג הסוכות נקרא זמן שמחתנו? זאת אומרת שהשמחה היא המהות הפנימית של חג הסוכות.

אמנם להלכה למדנו מחג הסוכות את מצוות השמחה בשלושת הרגלים. באופן שווה יש מצוות עשה מן התורה לשמוח ברגלים, וכל אחד שמח במה שמשמח אותו.

הגמרא אומרת שגברים שמחים בבשר ויין, ולכן אוכלים בשר ושותים יין בשלושת הרגלים. נשים שמחות בבגדים צבעוניים ובתכשיטים, ולכן צריך לקנות לנשים בגדים ותכשיטים ולשמח אותן בחג. וכן ילדים — קונים להם ממתקים ופרסים, כי יש מצוות עשה מן התורה לשמוח בחול המועד ובשלושת הרגלים.

את מצוות השמחה הזאת למדנו מחג הסוכות. כלומר, החג היחיד שכתוב עליו בתורה ממש שיש בו שמחה וחיוב שמחה, הוא חג הסוכות, כמו שנאמר: ״ושמחת בחגך, והיית אך שמח״ — ״אך״ ב-כ', כלומר רק שמח.

הפסוק הזה נאמר בחג הסוכות: ״ושמחת בחגך, והיית אך שמח״. חג סתם בתורה הוא חג הסוכות, והיית אך שמח — רק שמח. צריך להבין מדוע דווקא חג הסוכות הוא המקור לשמחה בשאר הרגלים, ומדוע הוא נקרא בתפילה ״זמן שמחתנו״. מה יש בחג הסוכות, שמהותו היא שמחה גדולה?

הרב בעל בני יששכר מביא מדרש בבראשית רבה, על הפסוק שבספר בראשית: ״ויצא קין״. קין חטא חטא גדול ונורא — הוא רצח את אחיו הבל. אין דבר נורא מזה: אדם רצח את אחיו, את אחיו הקטן, שני הילדים הראשונים בעולם.

ובכל זאת, מה כתוב במדרש? ״ויצא קין״ — מהיכן יצא? איפה הוא יצא? אומר המדרש: יצא שמח. הוא יצא ממקום כלשהו ושמח, אחרי שרצח את אחיו הבל. מה יכול היה לשמח את קין, עד שיצא בשירים ובריקודים לאחר שרצח את אחיו? איך יכול להיות דבר כזה?

אומר המדרש: ״כמא דאת אמר״, כמו שכתוב בפסוק: ״וגם הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו״. על מי עוד כתובה שמחה? על שני אחים אחרים בתורה — אהרן ומשה.

משה רבנו, לפני שקיבל את ההנהגה על עם ישראל, אמר לקדוש ברוך הוא שהוא מפחד שאחיו הגדול אהרן יכעס. אולי תיתן לאהרן להנהיג את ישראל ולהוציא אותם ממצרים? אמר לו הקדוש ברוך הוא: ״אל תדאג, וראך ושמח בלבו״. גם שם כתובה שמחה — אהרן יצא בשמחה ויקבל את משה בשמחה.

אז מי עוד יצא בשמחה? אומר המדרש: קין. לאחר שרצח את הבל נאמר ״ויצא קין״ — יצא בשמחה. כיצד ייתכן שהוא יצא בשמחה לאחר המעשה הנורא הזה?

אומר הרב: כיוון שיצא, פגע בו אדם הראשון. קין יצא מפגישה עם הקדוש ברוך הוא. לאחר שרצח את הבל אחיו, הקדוש ברוך הוא דיבר איתו ושאל אותו: ״היכן הבל אחיך?״ קין ענה: ״השומר אחי אנוכי?״ הקדוש ברוך הוא אמר לו: ״מה אתה חושב? קול דמי אחיך צועקים אליי מן האדמה״.

באותו רגע קין דיבר עם הקדוש ברוך הוא ועשה תשובה — פלא פלאים. הוא הבין את גודל החטא שלו, בכה ועשה תשובה. ואז הוא יצא מהפגישה עם הקדוש ברוך הוא שמח, אומר המדרש.

הוא פגש לראשונה את אביו, אדם הראשון. אדם הראשון שאל אותו: ״מה נעשה בדינך? אני רואה שהקדוש ברוך הוא דיבר איתך; מה קרה איתך? מה הוא פסק עליך?״ קין ענה לו: ״עשיתי תשובה ונתפייסתי עם בוראי״. עשיתי תשובה, אבא; בכיתי, הצטערתי מעומק הלב, והקדוש ברוך הוא עשה איתי פשרה ונתפייס איתי.

קין יצא מהמפגש עם הקדוש ברוך הוא לאחר שרצח את הבל, הצליח להגיע למדרגת תשובה, והקדוש ברוך הוא נתפייס איתו. הוא עשה את החטא הנורא והבזוי ביותר שיכול להיות, ובכל זאת הקדוש ברוך הוא נתפייס איתו. הדבר מלמד אותנו את גודל מעלת התשובה — אין דבר העומד בפני התשובה, כפי שלמדנו.

קין הוא בעל התשובה הראשון בכל הבריאה כולה. הוא החוטא הראשון בכל הבריאה כולה, לאחר אדם הראשון וחוה שחטאו בעץ הדעת, והוא נתפייס עם הקדוש ברוך הוא בעשיית תשובה ויצא שמח.

אמנם הוא עדיין נענש. אות קין הייתה עליו, כל רועה היה רודף אחריו, הוא היה נע ונד בארץ, והקדוש ברוך הוא גם קילל אותו. הוא היה צריך לעבור מסכת של ייסורים ותיקון, אבל הקדוש ברוך הוא קיבל את תשובתו, ולכן קין יצא שמח.

הרב מסביר על פי הקבלה: ״תשובה היא בחינת בינה, כנודע, וזה סוד יינה המשומר, יין המשמח״. כיוון שקין עשה תשובה, נמשכה אליו שמחה.

יום הכיפורים הוא תשובה עילאה, תשובה עליונה. לאחר יום הכיפורים מגיע חג הסוכות, זמן שמחתנו.

בפרט לפי דרשת חז״ל בויקרא רבה, צריך להבין מדוע אנחנו לוקחים ארבעה מינים בחג. כתוב במדרש, בויקרא רבה, שזה סימן בידינו שיצאנו מנצחים, כפי שיתבאר במאמרים הבאים.

אפשר לדמות זאת לאדם שחזר מן המלחמה וניצח. הוא לוקח את כלי המלחמה שלו ומנענע אותם: ניצחנו! כך אנחנו מנענעים את ארבעת המינים לאות ניצחון. עברנו את יום הכיפורים, הקדוש ברוך הוא כיפר לנו, עשינו תשובה — ניצחנו. דידן נצח, שלנו ניצח בסוף.

אומר הרב דבר אדיר: שמחה באה מתוך קרבת אלוקים. לאחר הימים שבהם היינו ביראה גדולה, ביראה של תיקון המעשים, תשובה, וידויים וצום, לאחר חמשת העינויים של יום הכיפורים, כשפשפשנו במעשינו וביקשנו סליחה זה מזה — אחרי כל הדבר הגדול הזה, כשעושים תשובה, באה שמחה.

השמחה ממלאת את האדם ונובעת מתוך קרבת אלוקים. יש שני סוגי שמחה בחיים, כמו שיש שני סוגי כבוד בחיים. רבי נחמן בליקוטי מוהר״ן מאריך גם הוא בעניין זה.

יש כבוד אלוקים הסתר דבר. לחכמים יש כבוד אמיתי, מפני שהכבוד שלהם אינו נובע ממשהו חיצוני, כמו כסף שאדם יכול לאבד, אלא מהעמל שלהם, מקרבת האלוקים שלהם, מענוותם ומאור השם שמאיר בהם.

חז״ל אומרים: ״מאן מלכי? רבנן״ — מי נקראים מלכים? חכמים. הם נקראים מלכים מפני שיש עליהם כבוד השם שמאיר בהם.

אדם שעמל באמת בתיקון המידות, בעמל התורה ובקרבת אלוקים, הכבוד שלו הוא כבוד אמיתי. לעומת זאת, יש כבוד של אנשים עשירים או חשובים, ולעיתים קרובות זהו כבוד חיצוני. אם תראה עשיר וכולם מכבדים אותו, וביום שבו יאבד את נכסיו — מי יכבד אותו? אבל את החכם, גם אם לא יהיה לו גרוש, יכבדו. מכבדים את החכמה שבו, את קרבת האלוקים שבו ואת מידותיו האצילות.

כך יש כבוד אמיתי ויש כבוד מדומה, ויש גם שמחה מדומה ושמחה חיצונית, ולעומתה שמחת אמת ושמחה עמוקה.

אדם קנה רכב חדש, בית חדש או בגד חדש — הוא שמח יום, יומיים, שבוע או שבועיים. לאחר מכן הוא מתרגל לרכב, לבית ולבגד החדש, מתחיל לראות בו כתמים ופגמים, והשמחה נעשית רגעית. אדם מצליח במשהו, וגם אז השמחה היא זמנית.

יש גם שמחה של הוללות. אדם עושה עבירה, וגם בעבירה יש לו שמחה, מתיקות וכיף. אבל הכיף הזה הוא שמחה מדומה ורגעית. הוא יעבור, ובסוף האדם ישלם את המחיר. לכן יש שמחה שהיא שמחה שקרית, אבל יש שמחה שהיא שמחה עמוקה.

חז״ל אומרים: ״איזהו עשיר? השמח בחלקו״. אדם ששמח בחלקו הוא אדם שיש לו שמחה אמיתית, והוא נקרא עשיר.

אדם יכול לשמוח בחלקו רק כאשר יש לו אמונה אמיתית שהקדוש ברוך הוא קיים, שהקדוש ברוך הוא נותן לו את מה שגזור עליו ואת מה שטוב לו, ושהכול מדויק. הוא שמח בחלקו, מפני שכל מה שיש לו טוב ומדויק לו.

כאשר אדם חי באמונה, יש לו שמחה אמיתית. רבי נחמן אומר שכאשר אדם יודע שכל מאורעותיו הם לטובתו, זו בחינה של מעין עולם הבא.

אדם שיודע שכל מה שקורה לו הוא לטובתו חי בעולם הזה כמו שחיים בעולם הבא. בעולם הבא אדם אינו מתלונן; הוא קיבל את מה שטוב לו ואת מה שמגיע לו, והוא רואה את האלוקות. בעולם הזה אדם מתלבט כל הזמן: אולי מגיע לי יותר, אולי זה לא בשבילי. העולם הזה הוא עולם חשוך ועולם של ספק, ואילו העולם הבא הוא עולם ברור ונקי, הכול ברור בו כשמש.

אדם שיש לו אמונה יש לו שמחה, ואדם שיש לו אמונה שמח בחלקו. שמחה באה מקרבת אלוקים ומאמונה.

כאשר אדם חוטא, הוא מלא ספקות. המהר״ל כותב בכמה מקומות שהחטא דומה למאכל שאינו טוב למערכת העיכול של האדם.

אם תיתן לסוס לאכול קש, הוא יהיה מבסוט. הקש מתאים לו, הוא אוכל אותו ונהנה ממנו, והוא נעשה חזק. אבל אם תיקח את אותו קש ותיתן לאדם לאכול, הוא לא רק שלא ייהנה ממנו — המערכות שלו יתקלקלו ויהיו לו כאבים בכל הגוף. הסיבה היא שזה אינו המזון שמתאים לאדם.

כך גם ברוחניות. יש מעשים שמתאימים למערכת הרוחנית שלנו, ויש מעשים שגורמים לקלקול, לצרות ולייסורים.

אדם שעושה חטא מאכיל את הנשמה שלו בחלקים רוחניים מהסיטרא אחרא, וזה גורם לו צרות וייסורים. כמו שכתוב במדרש: שאלו את החכמה, חוטא מה עונשו? והיא אמרה: ״חטאים תרדף רעה״.

החטאים גורמים לאדם שירדפו אותו רעות. אין הכוונה רק לעונש; האדם הכניס מזון לא בריא למערכת הרוחנית שלו, והדבר גורם ייסורים וצרות, כמו אדם שאוכל קש.

לפעמים הגוף של אדם שיש לו חטא שמח בשמחה רגעית, אבל הנשמה שלו נעשית עצובה.

המחלה הנפוצה ביותר בדורות האחרונים, כבר כמה דורות, היא דיכאון. יש בעולם כל כך הרבה מחלות ונגיפים, לא עלינו ולא על ישראל, ואנחנו מתפללים: ״כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה׳ רופאך״. ובכל זאת, המחלה מספר אחת היא דיכאון, והכדור הנצרך והנלקח ביותר בעולם הוא ציפרלקס או תרופות דומות, כדורים נגד דיכאון והפרעות שונות.

איך ייתכן שבדור שיש בו כל כך הרבה שפע יש כל כך הרבה דיכאון? פעם אנשים היו הולכים למכולת והיו בה סוג אחד או שניים של גבינה. היום יש מדף שלם של סוגי גבינות, מדף שלם של מעדנים, סוגים רבים של נקניק ולחם מכל הסוגים.

זהו שפע שלא היה כמותו אפילו למלכים בדורות של מאות ואלפי שנים. אפילו השירותים של המלכים בעבר היו, לפי הדיון בגמרא על שירותים של פרסיים, שיא הנקיות של פעם — דבר שמלוכלך פי אלף ממה שיש היום בכל בית, מלבד כבודכם.

אנחנו בדור של שפע עצום. כיצד ייתכן שהמחלה מספר אחת היא דיכאון, והתרופה הנפוצה ביותר היא תרופה נגד דיכאון?

מה שגורם לנו שמחה הוא קרבת אלוקים. הנשמה שלנו צריכה את המזון הרוחני שמתאים לה כדי להיות שמחה. ככל שמעמיסים על הגוף תענוגות, אין זה בהכרח משפר את מצב הרוח, ולעיתים להפך — הדבר מאיץ תהליכים שגורמים לעצב.

החטא גורם עצבות וריחוק מהשם. אנחנו חיים מן האור של השם שיורד עלינו מן העולמות העליונים. החטאים הם מחיצות שמפרידות בינינו לבין האור האלוקי שיורד מלמעלה למטה.

כאשר אנחנו מסירים את המחיצות ועושים תשובה, האור האלוקי חודר לכלים שלנו. הכלים מתמלאים במזון הרוחני הנכון והמתוקן להם, ולכן הנשמה, הנפש והגוף נעשים שמחים בשמחה אמיתית.

לכן נאמר ״ויצא קין״. לאחר שרצח את אחיו, עמד לפני הקדוש ברוך הוא ועשה תשובה. הקדוש ברוך הוא קיבל את תשובתו, וחלק מן המחיצות שהפרידו אותו מאור השם הסתלקו ממנו. הוא נעשה שמח.

השמחה הגדולה ביותר היא עשיית טוב. עשיית טוב גורמת לנו להיות כלים לאור האלוקי ולהיות שמחים. ככל שתכניס יותר ערכיות, מעשים טובים ויראת השם לחיים שלך, הכלים שלך יתרחבו לקבל את האור האלוקי, ואתה תהיה שמח.

יש בתים שיש בהם עצבות. אני לא אוהב להתעסק בשלום בית, אבל לצערי לפעמים אני נאלץ לדבר על כך.

אני רואה לפעמים זוגות שרבים עד חורמה, מקללים זה את זה ורבים בלי סוף. כשיורדים לשורש העניין, אפשר לשאול: מה אתם רוצים? יש לכם ילדים, בית, עבודה ובריאות; יש לכם הכול. על מה אתם רבים? על שטויות.

מה קרה? חסר רכיב מסוים בזוגיות, חסר רכיב מסוים בבית. ככל שהבית יתמלא ביראת השם, בהכנסת אורחים, בתחושת שליחות, בדבקות בדברים טובים ורוחניים ובמילוי הזמן — לא תתעסקו בשטויות.

הרבה פעמים אדם מבזבז ומכלה את הזמן ואת החיים שלו על שטויות ממש. כאשר אדם עסוק בכבוד ובאגו, הוא כועס על כל דבר ואינו מרוצה מכל דבר.

כאשר אדם יודע שמה שיש לו הוא מאת השם, שמח בחלקו ומודה להשם, ויודע שמה שיש לו הוא יותר ממה שבאמת מגיע לו — בבית יש פחות מריבות, והרבה פחות.

לכן תשובה מביאה שמחה, וחג הסוכות הוא חג השמחה. אנחנו מגיעים אליו אחרי יום הכיפורים, אחרי ראש השנה, עשרת ימי תשובה וחודש אלול; אחרי תקופה של תשובה, קרבת אלוקים, פשפוש המעשים וקבלות טובות.

הסרנו את המחיצות שמסתירות את אור השם, השתלנו בתוכנו ערכיות רוחנית, וכעת אנחנו כלים לקבל את האור האלוקי. לכן אנחנו שמחים. מיד לאחר יום הכיפורים מגיע חג הסוכות, הנקרא זמן שמחתנו — הזמן השמח ביותר בשנה.

כאשר אדם שמח, הוא מסוגל להכיל אנשים שונים. ככל שאדם דבוק יותר באלוקים, כך הוא שמח יותר. דוד המלך אמר: ״ואני קרבת אלוהים לי טוב״. מתי טוב לי? כאשר יש לי קרבת אלוקים.

ככל שיש לאדם יותר קרבת אלוקים, טוב לו. אם טוב לו, הוא שמח, ואם הוא שמח, הוא מסוגל לאהוב אחרים.

זה כלל: אדם שמרומם ושמח בחלקו, טוב לו והוא מסוגל להסתכל על אחרים, גם על הפגמים שלהם, להבליג ולהעביר. ככל שאדם גדול יותר, הוא מסוגל להכיל אנשים שנמצאים במדרגה נמוכה ממנו.

הרב קוק אמר אמרה מפורסמת: יש כמה סוגים של צדיקים בעולם, אבל המדרגה הגבוהה ביותר היא של הצדיקים הטהורים. ״הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה, אלא מוסיפים אור״.

צדיק טהור, נשמתו מאירה. כשהנשמה מאירה, אף שמים עוטי ערפל מפיקים אור נוגה, אור נעים.

אפשר לדמות זאת לאדם שנוסע מדי יום באוטובוס מבאר שבע לתל אביב. הוא עייף, לפעמים אין מקום לשבת, מישהו עולה עם ריח לא טוב או דוחף אותו, והוא נמצא כל היום במתח. אם מישהו נותן לו מכה, הוא עושה לו פרצוף ושואל אותו מה נראה לו.

יום אחד אותו אדם מילא כרטיס לוטו וזכה. בבוקר הוא שוב נוסע לתל אביב, אבל הפעם לא לעבודה אלא למפעל הפיס, כדי לקחת צ׳ק של עשרים מיליון שקלים. הוא עולה לאותו אוטובוס, מישהו דוחף אותו, אבל הפעם הוא אומר: ״מה נשמה, בוא, תעמוד לפניי״. מישהו דורך לו על הרגל והוא אומר: ״נו, שתהיה״. מישהו רוצה לשבת והוא קם.

מדוע? מפני שהנשמה שלו מאירה. הוא טוב, הראש שלו במקום אחר; הוא הולך לקחת צ׳ק של עשרים מיליון שקלים. מי מתעסק עכשיו בריח רע או בכיסא? זו בחינה של נשמה מאירה.

כך אדם שדבוק בשם, יודע שהכול מדויק ושמח בחלקו, אינו מתעסק כל הזמן בשאלה מי אמר לו, מי לקח לו ולמה אמרו לו. הוא נמצא במקום אחר.

זו מדרגה גבוהה, אך אדם יכול להשיג אותה, וגם אם אינו משיג אותה בשלמות, הוא יכול להתקרב אליה. נסה להאיר את הנשמה שלך. תראה שדברים שנתת להם חשיבות יתרה כבר אינם חשובים כל כך.

כאשר הנשמה מאירה, האדם מסוגל להאיר ולהשפיע גם על אחרים — אנשים שונים ממנו בדעותיהם, במראם ובסגנונם — ולהכיל את כולם.

זה בדיוק חג הסוכות. יש בו דבר שלא כתוב כך באף חג: ״בסוכות תשבו שבעת ימים, כל האזרח בישראל ישבו בסוכות״.

מה פירוש ״כל האזרח בישראל״? בשבת לא צריכים כל האזרח בישראל לקיים? בפסח לא כל האזרח בישראל? מדוע דווקא במצוות סוכה כתוב ״כל האזרח בישראל״?

התורה מלמדת אותנו יסוד: מהות הסוכה היא שמחה בחלקך וקרבת אלוקים לאחר התשובה של יום הכיפורים. הנשמה שלנו מאירה בסוכות, ולכן אנחנו מסוגלים לקחת את כל האזרח בישראל — כל אחד, בכל סגנון, בכל עדה ובכל מדרגה רוחנית — וכולם יישבו באותה סוכה ויהיו שמחים.

חג הסוכות הוא חג שיש בו אחדות, אהבת אמת ושמחה בין כל עם ישראל. אנחנו נמצאים במדרגת שמחה, ושמחה באה מתוך תשובה ומתוך כך שהנשמה מאירה. הנשמה יכולה להאיר רק מתוך קרבת אלוקים.

ארבעת המינים רומזים לאנשים שונים בתכלית זה מזה. האתרוג הוא כליל המעלות: יש בו גם ריח טוב וגם טעם טוב. אפשר לעשות ממנו ריבה ואפשר לאכול אותו; יש בו טעם וריח. הוא דומה לאנשים צדיקים שיש בהם גם ריח, המרמז על מצוות, וגם טעם, המרמז על תורה.

לעומת זאת יש הלולב, שהוא עץ התמר. בתמר יש טעם, אך אין בו ריח. הוא מרמז על אנשים שיש בהם תורה אך אין בהם מצוות.

ההדס הפוך: יש בו ריח נפלא, אך אין בו טעם. הוא רומז על אנשים שיש בהם מצוות ומעשים טובים, אך אין בהם תורה.

יש לנו אנשים כמו האתרוג, שיש בהם גם תורה וגם מצוות; יש לולב והדס, שבכל אחד מהם יש מעלה אחת — טעם או ריח.

ולעומתם יש את הערבה. בערבה אין טעם ואין ריח. היא מרמזת על אנשים שאין בהם לא תורה ולא מצוות.

מה עושה הערבה בארבעת המינים? מה היא מוסיפה? אולי נוציא אותה וניקח רק את המינים המשובחים — אתרוג, לולב והדס. האם נצא ידי חובה? לא. חייבים ערבה.

הערבה היא רמז לכך שחג הסוכות הוא חג של אחדות. כל עם ישראל שייך, גם מי שאין בו תורה ומצוות. יש בו אהבת אמת, אחדות ושמחה בין כל ישראל, וציווי ״כל האזרח בישראל״.

זהו המהלך של בני יששכר: ללמד כמה אדם שתיאר את עצמו ברגל יכול להגיע לשמחה, וכמה אדם שנמצא בשמחה תמה ומתוקה של קרבת אלוקים יכול להכיל כל אדם. זה תיקון גדול של חג הסוכות.

בחג הסוכות יש שבעה ימים, וכנגדם שבעה אושפיזין עילאין קדישין — אורחים עליונים וקדושים. לא מדובר באורחים גשמיים, אלא באורחים רוחניים אדירים שמגיעים לסוכה של כל אחד ואחד מישראל.

שבעת האושפיזין הם אברהם אבינו, יצחק אבינו, יעקב אבינו, משה רבנו, אהרן הכהן, יוסף הצדיק ודוד המלך.

כל ערב מגיעים כל שבעת האושפיזין לכל הסוכות של כל ישראל בכל מקום בעולם. כיצד הדבר אפשרי? אנחנו רגילים לגוף, אך לנשמה אין אותה הגבלה של הגוף. הזוהר של הנשמה יכול להיות בכמה מקומות במקביל, ולכן האושפיזין מגיעים לכולם.

שבעת האושפיזין מגיעים כנגד שבע הספירות. יש עשר ספירות: שלוש ראשונות — כתר, חכמה ובינה — ולאחר מכן שבע תחתונות: חג״ת נהי״ם, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות.

בלילה הראשון, כנגד ספירת החסד, מגיע אברהם אבינו בראש האושפיזין. כולם מגיעים, אך בלילה הראשון אברהם עומד בראש.

בלילה השני, כנגד ספירת הגבורה, עומד יצחק אבינו. בחלק מהספרים, כמו ספר הקנה וספר הפליאה לרבי נחוניא בן הקנה, נקראת ספירת הגבורה גם ספירת הפחד — גבורה, פחד, פחד יצחק.

בלילה השלישי, כנגד ספירת התפארת, עומד יעקב אבינו. ביום הרביעי, כנגד ספירת הנצח, עומד משה רבנו. ביום החמישי, כנגד ספירת ההוד, עומד אהרן הכהן. ביום השישי, כנגד ספירת היסוד, עומד יוסף הצדיק. ביום השביעי, כנגד ספירת המלכות, עומד דוד המלך, דוד מלכא קדישא.

האושפיזין אינם דבר סתמי. אדם צריך לזכור תמיד מאין באנו. בכל תפילה אנחנו אומרים: ״אלוהי אברהם, אלוהי יצחק ואלוהי יעקב״. אנחנו בנים של אבות גדולים מאוד.

עברו דורות רבים, אבל אנחנו צאצאים של אברהם, יצחק ויעקב, של משה רבנו, אהרן הכהן, יוסף הצדיק ודוד המלך. צריך לזכור את אבותינו, וכל אחד מהם מלמד אותנו מידה גדולה שעלינו לסגל לעצמנו.

אברהם אבינו מלמד אותנו חסד והכנסת אורחים. חסד ומידת הנצח דומים, משום ששניהם בקו הימני לפי הקבלה.

חסד פירושו להשפיע טובה למישהו אחר גם אם אינו ראוי לכך, בלי שום חשבון. אפילו אדם שעשה לך רע ואתה משפיע עליו טובה — זה נקרא חסד. חסד הוא בלי חשבון.

מידת הנצח היא גם שלוחה של מידת החסד, והיא נמצאת מתחת למידת החסד. נצח פירושו חסד למי שמגיע לו; מי שאינו מגיע לו לא יקבל. זה חסד במדרגה נמוכה יותר, אך גם שם לפעמים צריך לתת חסד רק למי שמגיע לו.

עשר הספירות הן הכלים שבהם הקדוש ברוך הוא משפיע את שפע ההנהגה שלו בעולם. שבעת האושפיזין, שכל אחד מהם כנגד אחת הספירות, מלמדים אותנו יסודות גדולים בחיים.

אברהם מלמד חסד, יצחק מלמד גבורה. לפעמים צריך גבורה, דין ודקדוק. לפעמים צריך תפארת. יעקב אבינו מלמד תפארת — את המיצוע שבין החסד לדין.

באופן כללי, המידות האמצעיות, ובפרט תפארת, הן המידה הממוצעת והנכונה יותר. לכן יעקב אבינו, שהוא כנגד התפארת, הוא בחיר האבות.

בכל לילה בחג צריך ללמוד מעט על האושפיזין, במשך שבוע עם הילדים או עם עצמכם.

ביום הראשון של חג הסוכות לומדים על אברהם אבינו: כיצד עשה חסד לכל אדם, פתח ארבעה פתחים לארבע רוחות השמיים, הכניס אורחים, אהב את כולם ולימד את כולם את גדלות השם.

אברהם השתמש בכל השפע שהקדוש ברוך הוא נתן לו כדי לעשות טוב בעולם. הוא היה עשיר מאוד, כמו שנאמר: ״ואברהם כבד במקנה, בכסף ובזהב״. אך העושר שלו השאיר אותו עני; לבו היה דבוק בשם.

אברהם אמר על עצמו: ״ואנכי עפר ואפר״. גם לאחר שבני חת אמרו לו: ״נשיא אלוהים אתה בתוכנו״, הוא נשאר בענוותו. הכסף היה חלק מן השליחות שלו ולא נועד לתענוגות העולם. הוא לקח את השפע שנתן לו הקדוש ברוך הוא, הבין שהוא צינור, ועשה בו טוב.

הקדוש ברוך הוא מוריד גשם גם בשדה של הצדיק וגם בשדה של הרשע, מחיה ופוקח את העיניים לרשע ולצדיק. זהו חסד.

ביום השני לומדים על יצחק אבינו ועל הגבורה. יצחק לא היה כמו אברהם: הוא היה מדקדק ומדייק, ולא היה נותן דבר למי שאינו מגיע לו. הוא היה כך גם עם עצמו, אכל רק מה שצריך ולקח מן העולם הזה רק מה שצריך.

יצחק היה מסוגף מן העולם הזה, והיה מוכן לעקוד את עצמו על גבי המזבח בגיל שלושים ושבע. הוא אמר לאביו: ״אבא, תקשור אותי. אני שמח במצווה הזאת, עקוד אותי״. זו מידת הגבורה.

צריך ללמוד ממנו שלפעמים יש צורך לשים גדר וגבול ולהתרחק. לפעמים אדם, מתוך כוונות טובות, מתערב עם אנשים לא טובים. עם ישראל לפעמים רוצה להיות נחמד כל כך, עד שהוא מתחיל לרחם על האכזרים ולהתאכזר לרחמנים. הוא מוכן לוותר על ארצו ועל ארץ ישראל שהקדוש ברוך הוא נתן לו בנחלה. יצחק מלמד שלא מוותרים תמיד; לפעמים צריך להיות גיבור, לצאת למלחמה ולשים גבול.

בלילה השלישי לומדים על יעקב אבינו ועל מידת התפארת. יעקב ידע מצד אחד לרמות את עשו ולקחת את הברכות במרמה, בציווי השם, ומצד שני ידע להבליג ולהעביר. הוא ידע להיות איש תם יושב אוהלים, וידע לעשות את התחבולה הנדרשת ולצאת למלחמה כשצריך.

יעקב אבינו הוא דמות פלאית, החקוקה ברגל הרביעית של כיסא הכבוד. לכיסא הכבוד ארבע רגליים: על אחת חקוק מלך החיות, האריה; על אחת מלך העופות, הנשר; על אחת מלך הבהמות, השור; ועל אחת מלך בני האדם — האדם המושלם ביותר שהיה בבריאה, יעקב אבינו.

בלילה הרביעי לומדים על משה רבנו ועל גדולתו. משה רבנו היה כבד פה וכבד לשון. עם כל הניסים שעשה — עשר המכות, קריעת ים סוף ועוד — מדוע הקדוש ברוך הוא לא סידר לו את הדיבור?

המהות של משה רבנו היא להיות צינור של הקדוש ברוך הוא. משה לא רצה, וגם הקדוש ברוך הוא לא רצה, שיתלו את הגדולה במשה רבנו. משה הוא אדם, צינור ושליח; הוא אינו עושה את הנס. השם מושיע אותנו דרך משה רבנו.

לכן משה היה כבד פה וכבד לשון, כדי שאנשים לא יתלו את הגדולה בו. אדם מגמגם יכול להושיע? כך האדם מבין שלא משה רבנו הוא המושיע; משה הוא שליח והקדוש ברוך הוא הוא המושיע.

כך גם משיח צדקנו, כפי שמובא בספרים: גם בו תהיה בחינה של כבד פה וכבד לשון. נשמת משה רבנו מתגלגלת גם במשיח, במשיח האחרון.

אם תראו אדם שיש בו פגם כזה, צריך לזכור שכל בני האדם, עם כל גדולתם ומעלתם, הם בני אדם. הישועה שלנו היא רק הקדוש ברוך הוא. גם המשיח יהיה אדם שכל כולו צינור ושפע לגילוי האלוקות, ואנחנו לא נתבלבל בו; נדע שהכול מאת השם.

שבעת האושפיזין מגיעים לסוכה של כל אחד. היה צדיק קדוש, רבי יעקב אבוחצירא, הבבא יעקב. היו לו כמה בנים, והבכור שבהם נקרא רבי מסעוד. אחד מילדיו של רבי מסעוד היה הבבא סאלי, רבי ישראל אבוחצירא.

לרבי יעקב אבוחצירא היה בן זקונים שנקרא רבי יצחק אבוחצירא, לא רבי יצחק שהיה אחיו של הבבא סאלי, אלא רבי יצחק הראשון, שנקרא הבבא חכי הראשון. הוא היה קדוש עליון.

בכל ערב בסוכה היה עושה סעודה גדולה לכבוד האושפיזין. היה מהדר בסעודות, מזכיר ומזמן את האושפיזין של אותו לילה, מכין כיסא ומבקש מראש האושפיזין של אותו לילה לשבת בכיסא.

באחת הסעודות, לאחר שהזמין את האושפיזין, נטל ידיים והחזיק את שתי החלות. הוא התעכב, הסתכל לפניו וחייך במשך כמה דקות, ולא בירך המוציא. לאחר מכן בירך המוציא, חילק לכולם ואכלו.

בסעודה שאלו אותו מדוע התעכב בין הנטילה להמוציא. הוא אמר: ״מה אעשה? ראיתי את שבעת האושפיזין. הם נגלו אליי בעיניי. ראיתי אותם מגיעים לבקר בסוכה וראיתי אותם מחייכים. הם הסתכלו על הסעודה והיו שמחים; הייתה שמחה גדולה ביניהם. הם שמחו על הסעודה הגדולה, על הכבוד שעשינו לסוכה, למצווה ולאושפיזין. מרוב שראיתי אותם מחייכים, לא יכולתי שלא לחייך גם כן. הייתי שקוע בשמחה שלהם ולא הצלחתי לברך המוציא, עד שנרגעתי והתעשתתי״.

יש אנשים שזוכים לראות את האושפיזין. אחד הצדיקים הגדולים בדור הקודם היה צדיק נסתר וקדוש עליון בשם רבי זאב יהודה לייבוביץ׳, זכר צדיק וקדוש לברכה.

הוא ניצול שואה. הוא היה בשואה, אשתו נרצחה, ולאחר מכן הצליח לברוח ולעלות לארץ. הוא לא נישא מחדש ולא היו לו ילדים או צאצאים. כל חייו היו קודש קודשים.

זכיתי לקנות כתב יד שלו, מכתב שכתב לרב, במכירה. יש לי אותו, וזו קדושה גדולה. אני מרגיש את הקדושה יוצאת מן הניירות האלה.

הרב לייבוביץ׳ הסתיר את עצמו מאוד. גדולי ישראל, גדולי הרבנים וגדולי הצדיקים הכירו אותו והיו מתייעצים איתו. כאשר אנשים באו לבקש ממנו ברכה, היה עושה את עצמו כאילו אינו מבין לשם מה באו, ובתוך כך היה אומר להם שתהיה להם רפואה וכדומה. כל מי שבירך אותו, בדרך אגב, היה מתרפא ממה שהיה צריך.

פעם ישבו שני חכמים, שניים מן הצדיקים הנסתרים. אחד מהם היה רבי אברהם חי, שהיה מוסתר בצניעותו ובקדושתו. הוא נראה פשוט שבפשוטים, ולא היית מעלה בדעתך שהוא צדיק גדול או אדם גדול בתורה.

רבי אברהם חי ישב עם הרב לייבוביץ׳, וביניהם התנהלה שיחה פתוחה. הרב לייבוביץ׳ שאל אותו: ״כמה פעמים זכית שאליהו הנביא בא אליך פנים אל פנים?״ רבי אברהם חי ענה: ״האמת, זכיתי רק שש פעמים״.

רבי אברהם חי שאל את הרב לייבוביץ׳ כמה פעמים זכה לכך. הוא ענה: ״האמת, אני כל לילה. כל לילה יש לי איתו חברותא כבר שנים, ובכל לילה אני מסיים איתו מסכת״.

השמש שמע זאת וביקש: ״תגיד לו שיבוא אליי פעם אחת בחלום״. רבי לייבוביץ׳ אמר לו: ״יבוא אליך״. השמש סיפר שלאחר כמה לילות חלם את אליהו הנביא, אך לא רצה לספר מה נאמר לו בחלום.

יש אנשים שרואים ממש את האושפיזין. היה גם חכם ומקובל בירושלים, בישיבת פורת יוסף, הרב משה מועלם. פעם התארחו אצלו אנשים בסוכה, ופתאום ראו אותו מפנה מקום, הולך הצידה ואומר לאחד מהם: ״בוא, פה; אל תשב כאן״. הוא אמר להם: ״אתם לא רואים את האושפיזין? הם באו, מדוע אינכם מפנים להם מקום?״ הוא ראה אותם בעיניו.

יש ביקור רוחני לכל אחד ואחד בסוכה שלו.

חג הסוכות הוא חג של שמחה, חג של אהבה וחג של אהבת השם כלפי ישראל. לאחר שהיינו ביראה, אנחנו עולים למדרגת האהבה.

הקדוש ברוך הוא אוהב אותנו ואוהב את כל ישראל. אדם צריך לעלות למדרגה של אהבה: לאהוב את עצמו, את קרבת האלוקים, את השם יתברך ואת כל הבריאה, מפני שהכול הוא הקדוש ברוך הוא.

בסופו של דבר הכול הוא אור אלוקי שהתלבש בלבושים שונים. אנחנו אוהבים יהודי, ובכך אנחנו אוהבים את השם. אנחנו אוהבים כל דבר בעולם שהוא מותר, שהקדוש ברוך הוא התיר לנו ושאינו מצד הטומאה.

כאשר אדם נהנה מן העולם באופן המותר, מסתכל עליו, שמח בו ואינו לוקח אותו כמובן מאליו, הוא מעלה את העולם הזה לעולמות העליונים וגורם תיקונים גדולים.

זהו סוד הסוכה וארבעת המינים. אנחנו לוקחים את הדברים הנמוכים ביותר בבריאה: עצים וענפים בסוכה, ופירות וענפים בארבעת המינים, ומעלים את הכול לשם יתברך.

בחג הסוכות אנחנו מגיעים למדרגה שבה איננו נמצאים בבית הכנסת ואיננו עוסקים רק בספר תורה; אנחנו לוקחים עצים וענפים, ובעזרתם עובדים את השם. הכול בסופו של דבר אלוקות, הכול שפע אלוקי.

אדם צריך להיות שמח בחלקו ולזכור שאנחנו בעולם הזה ארעיים. שבעת הימים שיושבים בסוכה הם כנגד שבעים שנות חיים ממוצעות של אדם. ברוך השם, עם ישראל והעולם חיים היום בממוצע יותר, אך זו הבחינה: שבעה ימים מלמדים על שבעים שנות חייו של אדם.

אנחנו ארעיים. צריך לזכור כמה אנחנו ארעיים, לא להקפיד על מה שלא צריך ולא להתעסק בדברים בטלים. צריך להיות מונח בתוך מסגרת של אמונה ושמחה, בקבלת השפע האלוקי מתוך ענווה.

בעזרת השם יתברך, שנזכה כולנו להיכנס לחג הסוכות בששון, בשמחה, בברכה ובהצלחה, אנחנו וכל ישראל. אמן ואמן. ערב טוב ובשורות טובות לכולם.