כוחה של תשובה: לא להתייאש, שכר המאמץ וקול השופר

אנחנו מתחילים שיעור הכנה, בעצם כמעט לפני האחרון, כמעט לפני ראש השנה. אולי יהיה לנו עוד שיעור בעזרת ה׳ ביום שלישי, אבל אנחנו פחות משבוע לפני היום הגדול והנורא — ראש השנה. היום שכבר ביארנו בשיעורים, שבו הכול ייכתב, הכול בפרטי פרטים ייכתב בו. ולכן העבודה שלנו בשבוע הנותר, בפחות משבוע, היא לעשות תשובה, להתחזק, להתקדש ולהגיע למצב שבו בראש השנה, כשיפתחו את הספרים שלנו, יראו שאנחנו עשינו תשובה.

ולא רק שעשינו תשובה, ולא רק שקיבלנו קבלות טובות, אלא שהצלחנו להגיע לשורש התשובה — להמליך את ה׳ יתברך בעולם. וזה דורש הכנה, וזה דורש לימוד, וזה בדיוק מה שאנחנו רוצים לעשות.

בעזרת ה׳ יתברך, נתחיל במשל שכותב רבנו הגדול רבי יצחק עראמה בספר ״עקדת יצחק״, בפרשת ניצבים, כדי לבאר את מה שאומרת הגמרא, דעת רבי אבהו שכבר הזכרנו אותה כמה פעמים: מעלת הצדיקים גדולה מאוד, מי שלא חטא מעלתו גדולה מאוד, אבל בעלי תשובה — המעלה שלהם גדולה מצדיקים. הגמרא אומרת: ״אמר רבי אבהו: במקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד״.

הגמרא במסכת יומא, דף פ״ו עמוד ב׳, מסבירה מה נקרא בעל תשובה. זה אדם שבאה לידו עבירה פעם ראשונה ושנייה וניצל ממנה. רבי יהודה אומר: באותה אישה, באותו מקום ובאותו פרק. זאת אומרת, מה זה בעל תשובה? לא רק שהוא נכנע וקיבל על עצמו לא לחטוא יותר, ולא רק שהוא התוודה, אלא הוא גם הוכיח את עצמו. אדם עבר עבירה עם אישה, והקדוש ברוך הוא גלגל לו אחר כך את אותה אישה, באותו מקום, והוא היה באותו חשק ובאותו עניין, והוא יכול היה לעבור עבירה ולא עבר — אז הוא נקרא בעל תשובה גמור.

והסברנו שמה שאמר רבי אבהו בגמרא, שבעלי תשובה גדולים מצדיקים, הכוונה היא למי שעשה תשובה מאהבה. מי שעשה תשובה מיראה, המעלה שלו גדולה גם כן, אבל הזדונות, העבירות שהוא עבר בזדון, הופכות לו לשגגות. זה עדיין לא הופך אותו לגדול מאדם שהוא צדיק גמור. לעומת זאת, אדם שעשה תשובה מאהבה — הזדונות נהפכים לו לזכויות, ועליו נאמר שהוא גדול מצדיק גמור שלא חטא.

וזה, מוריי ורבותיי, דורש ביאור. איך יכול להיות? כבר הזדעקו על זה הרבה מאוד מהמפרשים וניסו להסביר איך יכול להיות שאדם שכל החיים שלו צדיק, כל החיים שלו התגבר על יצרו ולא עבר עבירה, לא יהיה במעלה כמו אדם אחר, שהתפרק והתפרע כל החיים שלו בעבירות, וברגע אחד עושה תשובה מאהבה ופתאום עולה למדרגה כזאת, שהוא נקרא צדיק, ואפילו גדול מצדיק גמור שלא חטא. איך זה יכול להיות? איך? פלא פלאים.

אומר רבנו יצחק עראמה, כמו שאמרתי, בשער הכוונות, בפרק ל׳ — תדעו לכם, יש משל נפלא. אני אקרא אותו אולי בלשונו, למרות שזה קצת ארוך; נקרא אותו בכל זאת. בשם הראשונים אמרו: מלך אחד הטיל על שני אומנים ציור ותיאור קירות היכלו. היה למלך היכל גדול ויפה, והוא רצה לצייר עליו ציורים ולתקן אותו, כדי לעשות לו חנוכת בית.

הוא הביא שני אומנים ואמר להם: כל אחד יקבל על עצמו חלק; זה החלק שלך וזה החלק שלך. הם חילקו ביניהם את המלאכה לחצאים: האחד נטל שתי קירות סמוכים, והשני נטל שתי קירות כנגדן.

האחד היה איש מהיר במלאכתו, מיהר אל העבודה וכילה אותה עוד לפני המועד שהמלך קבע. המלך נתן להם שנתיים, כי זו הייתה עבודה גדולה. מיד לאחר שהמלך הטיל עליו את המשימה, התחיל הראשון לצייר בקירות ציורים נפלאים. הוא צייר בצבעים, פרחים ושושנים וציפורים, דברים נפלאים בפרטי פרטים מדויקים. הוא עבד על זה כל יום, משש בבוקר עד שמונה בערב.

והשני היה מתעצל, תומן יד, הולך ושובת. הוא אמר: יש עוד זמן, שנתיים. עזוב אותך, נתעסק בדברים אחרים. עד שאפסו לו הימים, ולא נשארו לו אלא תשעה או עשרה ימים בסך הכול עד היום שבו צריך להגיש את העבודה למלך.

המלך עמד לבוא לעשות חנוכת בית, ואז הוא קלט מה קרה. נשארו לו עשרה ימים, והוא לא עשה כלום. חרדה גדולה נפלה עליו. איזו חרפה — לא עשיתי כלום, ותכף המלך יבוא ויבדוק. רק חברו ייצא בשם ותהילה כשם הגדולים, והוא יהיה לקללה ולשנינה כאחד הנבלים. הוא התחיל לבכות ולהצטער, ומתוך התשובה, מתוך הבכי והצער, התחיל לחשוב מה הוא יעשה ואיך יתקן כך שיראו שהוא עשה משהו בעשרה ימים.

עלתה במחשבתו הברקה נפלאה: הוא קיבל מהמלך שתי קירות שלא עשה בהן כלום; אז הוא ישפשף אותן, יחליק אותן וימשח אותן בשמן ובחומרים מיוחדים, עד שהן יהיו כמו מראה. הוא לקח מסך, וסגר בו את הבית מזווית לזווית, כדי להבדיל בין המלאכה שלו ובין מלאכת חברו. הוא טח את שתי קירותיו בטיח אומנים, טיחה זכה ונקייה, ואחר כך שפשף אותן היטב ומשחן בשמן המשחה, עד שהיו כמראות זכוכית המקבלות את המראות קיבול נאות וחזק.

הגיע היום, והמלך בא אל ההיכל לראות את מלאכת עבודתם, ועמו כל גדולי מלכותו. הם מצאו את שתי הקירות שעשה האומן הראשון — מעשה מפואר, כל מלאכת חרש וחושב. המלך ראה והנה טוב מאוד, שמח עליו וציווה לתת לו שכר מושלם. הוא עשה עבודה מדהימה: פרחים, ציורים, דקדוקים, צבעים וצורות נפלאות לכבוד המלך.

בין העבודה שלו ובין העבודה של חברו היה וילון מפריד. אמר המלך: בואו נעבור אל הווילון ונראה את העבודה של שתי הקירות האחרות. הוא שאל את השני: מה מלאכתך? אמר לו האומן: יבוא אדוני המלך מעבר לווילון ויראה.

המלך ראה שתי קירות חלקות ומצוחצחות, בלי שום ציור ופיתוח. הוא כעס מאוד: מה עשית? מה זה? קירות — מה שפשפת אותן? מה עשית? מיהר האומן, לפני שתתעורר חמת המלך, הסיר את המסך המבדיל בין שתי המלאכות והוריד את הווילון.

ואז ראו שהקירות שלו הפכו להיות מבהיקות כמו נחושת קלל, ממש כמו מראה. כל הפיתוחים והציורים שעשה חברו במשך שנתיים נשקפו פתאום בקירות שלו. כל היופי והציורים, הצבעים והפרטים, הכול נראו גם אצלו. הוא עשה הברקה, עשה תחבולה.

המלך שמח שמחה גדולה במלאכה הזאת, יותר ממה ששמח בראשונה. המלך אמר: אתה הפתעת אותי. חשבתי שכשלת. ראיתי שלא עשית כמו חברך וחשבתי שכבר התבטלת לגמרי, אבל עכשיו אני רואה שלקחת את הקירות, שפשפת אותן כל כך עד שכל מלאכת חברך, הצדיק, שלא נח לרגע ודקדק בכל פרט וצייר במשך שנתיים — הכול נשקף אצלך.

וכל אשר עם המלך התפעלו מאוד מן המראה. המלך אהב את האומן, הוסיף את שכרו וכיבד אותו יותר מן הראשון. אומר הרב, זה דומה: האומן הראשון, שעבד על הקירות שנתיים, דבר דבר, יום יום, שעה שעה — זה דומה לצדיק. והאומן השני, שהתבטל במשך שנתיים ובעשרת הימים האחרונים עשה את הקירות שלו כמו מראה, עד שכל המעשים הטובים והציורים היפים של חברו נשקפו בקירות שלו — זה דומה לבעל תשובה.

אומר הרב, המשל הזה מצייר יפה את כל מה שאמרנו. המלאכה הראשונה שלמה יותר מבחינת עצמיותה. ברור שהאומן הראשון עשה מלאכה יותר שלמה, יותר יפה ויותר טובה. כל אדם מבין את זה. אבל השני נתפאר עליה בתחבולת המלאכה. הראשונה טובה יותר מצד עצמה, אבל השנייה יש בה תחבולה, הפתעה. לכן כל אחת מהן טובה מחברתה בבחינה אחרת: הראשונה טובה יותר בעצמיותה, והשנייה טובה יותר מצד התחבולה שעשה בה האומן, התחבולה שהפתיעה את המלך ואת השרים.

ככה בדיוק: הצדיק שלא חטא כל ימיו עבד עבודה גדולה, יום יום ושעה שעה, עמל בתפילות ובמצוות, בעסק התורה, בתיקון החסרונות ובכוונות. ודאי שהמלאכה שלו, עבודת ה׳ שלו, שלמה יותר. אבל השני, שחטא והתרשל, עשה תחבולה. הוא כבר חטא, כבר התרשל, והוא היה יכול להתייאש, לזרוק הכול ולמרוד לגמרי במלך. אבל בסופו של דבר הוא התעורר, התנער מהעצלות ומהייאוש ועשה תחבולה כזאת ששימחה את המלך.

לכן המלך כאילו העדיף אותו על הראשון. הראשון בוודאי גדול יותר מבחינת עצמיותו ועבודתו, אבל התחבולה שעשית, ההפתעה שהפתעת אותי, שלא התייאשת ובכל זאת עשית דבר ששימח את המלך — הדבר הזה רומם אותו למדרגה שיש בה בחינה שהיא יותר מהאומן הראשון, יותר מהצדיק.

אדם צריך לדעת: גם אם כל השנה כולה התרשלת, ישנת וחיפפת במצוות, ובאמת היית רשע מאושר, היית מתרשל — בכל זאת, אם אתה עושה תשובה, עכשיו אתה מתקין אומנות אדירה. התשובה היא אומנות אדירה שגורמת לך להיות רצוי מאוד לפני המלך. זו תחבולה: אתה חוטף מידי יצר הרע, מידי השר של הסיטרא אחרא, ועושה דבר שמשמח את המלך מאוד.

המשל הזה נפלא ביותר ויש בו עמקות גדולה. תתעמקו במחשבה על המשל הזה ותדעו את הדבר הזה לעומקו. מוריי ורבותיי, אחת העבודות הגדולות של היצר הרע היא לגרום לאדם להתייאש. אדם שחטא — החטא הופך להיות חלק ממנו. יש בחטא איזו מתיקות, והמתיקות הזאת גורמת לאדם להיות מכור לחטא. ואז החטא גורר עבירה, כמו שאומרת המשנה באבות.

ולכן קשה לאדם להתנתק מן העבירה. כשהוא מנסה לשוב בתשובה, היצר הרע מכביד את עולו עליו ומתחיל לשכנע אותו: אתה הרי לא תצליח, וגם אם תצליח — זה יהיה ליום או יומיים, ואחר כך שוב תיפול. כך הוא מנסה לגרום לאדם להתייאש מראש, ואז האדם לא עובד עבודת תשובה, מתרשל ולא עושה שום דבר.

לכן אדם צריך לדעת: גם כי נפלתי — קמתי, כמו שאומר דוד המלך. ״גם כי אלך בחושך, ה׳ אור לי״. נכון, יש חושך, אבל אתה יכול להדליק נר ולהאיר את האור. המתג הזה הוא תשובה. התשובה מיד הופכת אותך לרצוי לפני ה׳. נפלת? תקום מיד.

איך תקום? תנתק את עצמך מן העבירה בכך שתבין שאפשר לפתוח עם הקדוש ברוך הוא בכל רגע דף מחדש. באמת אפשר. הקדוש ברוך הוא באמת פותח דף. לכן, אם תאמין בכוחה של תשובה ותאמין בכוחו ובגדולתו של ה׳ לקבל אותך באהבה, כמו שכתוב: ״כי ימינו פשוטה לקבל שבים״ — הקדוש ברוך הוא פושט את ידו ממש, מוסר את ידו אלינו כדי למשוך אותנו מן העבירה.

אדם צריך להאמין בכוח התשובה ולא להתייאש לעולם. זה גם מה שכתוב בפרשת ניצבים שקראנו בשבת: ״אם יהיה נדחך בקצה השמים, משם יקבצך ה׳ אלוהיך ומשם יקחך״. תראו איזה לשון יפה ומדויקת בפסוק. אפילו אם נדחת, ואתה רחוק מן השמים, רחוק מרוחניות, נפלת בבורות עמוקים רוחניים — אומר הקדוש ברוך הוא: משם יקבצך ה׳ אלוהיך. הקדוש ברוך הוא רוצה לקבץ אותך; הוא לא רוצה להשאיר אותך שם. הוא אומר: אל תתייאש, אתה יכול גם משם לחזור.

ומה זה ״ומשם יקחך״? ״ייקחך״ הוא לשון קניין, כמו ״כי ייקח איש אישה״. הקדוש ברוך הוא אומר: משם ייקחך — אני הופך אותך להיות חלק ממני, אני לוקח אותך אליי ומדביק אותך אליי. גם אדם שחטא, ובסוף עושה תשובה, יכול להיות ממש לקוח של הקדוש ברוך הוא, יכול להיות דבוק בקדוש ברוך הוא.

האדם צריך לדעת שהתורה היא השורש של נשמות ישראל. אמרנו בשבת ונחזור על זה: דבר מדהים שכותב רבי אברהם אזולאי, זכר צדיק וקדוש לברכה, שהיה סבא־רבא של מרן החיד״א. הוא כתב ספר נפלא מאוד, שיש בו דברים אדירים בקבלה, ספר שנקרא ״חסד לאברהם״. במעיין ב׳, נהר י״ח, כותב הרב כך: ״התורה היא שורש הנשמות של ישראל, ולכן יש כנגדם שישים ריבוא פירושים בתורה, כפי כל אחד מהפירושים אשר משם נתהווה שורש נשמה אחת מישראל, ולעתיד לבוא כל אחד ואחד יקרא וידע כל התורה כפי הפירוש המגיע לשורשו אשר על ידו נברא״.

אומר הרב, התורה הקדושה היא השורש של נשמות ישראל. מה זאת אומרת? כמו שאומר הזוהר: ״קודשא בריך הוא אסתכל באורייתא וברא עלמא״. התורה קדמה לעולם, והקדוש ברוך הוא כביכול הסתכל בתורה, שהיא המפה והקוד שמהם נברא כל העולם כולו. בתוך הקוד הזה, בתוך התורה שקדמה לעולם, הקדוש ברוך הוא צר את נשמות ישראל. מתוך התורה ברא הקדוש ברוך הוא את נשמות ישראל.

זאת אומרת, התורה היא לא דבר חיצוני לנו. הנשמה שלנו נבראה מתוך התורה. ולא רק זה. כמה שורשי נשמות יש בישראל? יכולים להיות עשרה, עשרים או מאה מיליון מישראל, אבל בסופו של דבר יש שש מאות אלף שורשי נשמות. כל המיליונים של עם ישראל, אם נחבר את כולם לשורשם, יהיו בסך הכול שש מאות אלף שורשי נשמות. שש מאות אלף שורשי הנשמות האלה עמדו על הר סיני לקבל תורה.

אומר הרב, יש בתורה שש מאות אלף פירושים. למה? מכל פירוש, מאחד משש מאות אלף הפירושים, נברא שורש נשמה אחד מישראל. לעתיד לבוא כל אחד ואחד מאיתנו יקרא וידע את כל התורה, אבל איזה תורה הוא ידע? את כל התורה לפי שורש הנשמה שלו, לפי הפירוש שעל פיו הוא נברא.

זה דבר אדיר, ללמד אותנו שאנחנו קשורים בעומק נשמתנו לתורה. כמו שאומר הזוהר הקדוש: ״קודשא בריך הוא ואורייתא וישראל חד הוא״ — הקדוש ברוך הוא, התורה וישראל, אחד הם.

לכן היצר הרע לא ישכנע אותך שאתה לא יכול ללמוד תורה, שאתה לא יכול להיות צדיק ושאתה לא יכול לחדש חידושים בתורה. באמת, בעומק נשמתך, אתה מחובר עמוק מאוד לתורה. זה גם מה שאנחנו אומרים בתפילה: ״ותן חלקנו בתורתך״.

רבי משה טייטלבוים, בעל ה״ישמח משה״, מביא בפרשת כי תשא, בדיבור המתחיל ״והמכתב״, בשם ספר ״עשרה מאמרות״ של רבנו הקדוש, המקובל האלוקי הרמ״ע מפאנו, חידוש עצום: כשאדם עוסק בתורה לשמה, עמל ופתאום יש לו חידוש שהוא רוצה לכתוב, מה שהוא מחדש בתורה נחקק על לוחות הברית שבשמיים. על כך נאמר ״ותן חלקנו בתורתך״ — אם הוא מחדש את חידושי התורה שלו, הוא זוכה שהם נכתבים על לוחות הברית. איי איי איי, פלא פלאים.

לכן אדם צריך לדעת: היצר הרע מנסה לייאש אותו ולומר לו: חלקך לא בתורה, חלקך לא בין הצדיקים, אתה סתם נולדת בתוך עם ישראל. אבל לא. התורה שלך מחכה להתגלות בעולם. האור שלך הוא אור נפלא ויחידני, שאין כמותו. אני לא יכול להחליף את האור שלך בעולם, ואני לא יכול לחדש את האור שלך בתורה. כל יהודי ויהודי הוא בן של הקדוש ברוך הוא, והוא מיוחד.

כשאנחנו באים לראש השנה לעשות תשובה, צריך לבקש: ריבונו של עולם, תפתח לי את הלב בתורה, תקרב אותי לתורה, תעזור לי להבין, תעזור לי להחכים ותעזור לי להתאמץ. הקדוש ברוך הוא אוהב מאמץ, כמו שאומר הפסוק: ״אשרי איש שלא ישכחך, ובן אדם יתאמץ בך״. הגמרא כבר אומרת שעיקר השכר שאדם מקבל הוא על המאמץ — ״לפום צערא אגרא״.

רבי יהודה חסיד, שהיה אחד מבעלי התוספות וקדוש עליון, כותב בספר חסידים חידוש אדיר. הגמרא במסכת ראש השנה אומרת שאם אדם עושה תשובה ומתחרט חרטה אמיתית, תשובה מיראה — הזדונות נהפכות לשגגות; ואם הוא עושה תשובה מאהבה — הזדונות נהפכות לזכויות. הוא מתחרט על העבירות שלו, והן נהפכות לשגגות או לזכויות.

אבל מה קורה הפוך? אדם עשה מצוות, עמל בתורה, עמל במצוות, ויום אחד הוא מתחרט על כל המצוות שעשה. מה הדין בזה? אומרת הגמרא: ״התוהה על הראשונות״. אדם שמתחרט על המצוות שעשה — ״שכר ראשונות אין בידו״. בפשטות הגמרא, הוא מאבד את השכר של המצוות שעשה.

בא רבי יהודה החסיד ומחדש חידוש גדול: לא, זו לא הכוונה. על כל מצווה שאדם מקיים הוא מקבל שני סוגי שכר. שכר אחד הוא שכר בסיס, על עצם קיום המצווה. קיימת את המצווה, כיוונת יותר או פחות, אבל קיימת את המצווה — יש שכר בסיס. אבל יש שכר נוסף שהקדוש ברוך הוא משלם על כל דבר שאדם עמל בו בתורה ובמצוות. זה שכר אקסטרה, שכר על המאמץ.

אחד לומד גמרא וקל לו ללמוד, ואחד קשה לו והוא שובר את השיניים, חוזר שוב ושוב ומנסה להבין. היום סיפרתי בשבת שאני מכיר אנשים, ואני זוכר שראיתי תלמיד חכם אחד שלמד בגמרא שהייתה כולה מקומטת, כאילו נשפכו עליה מים. אמרתי לו: רבנו, בוא, אני אכניס לך גמרא חדשה. למה אתה רוצה ללמוד בגמרא כזאת? היא כולה מקומטת.

הוא אמר לי: רבנו, אני אלמד רק בגמרא הזאת עד שאמות. שאלתי אותו למה, והוא אמר: ממה אתה חושב שהדפים מקומטים? אלה הדמעות שלי. אני בוכה על הגמרא, שהקדוש ברוך הוא יפתח לי את הלב, ואני חוזר עליה עוד פעם ועוד פעם ובוכה עליה. את הגמרא הזאת, שבכיתי עליה, אני לא אחליף בעד שום הון שבעולם. תראו מה זה.

אדם שעמל בתורה ומתאמץ במצוות אינו דומה לאדם שהכול קל לו. אחד קל לו לשמור את העיניים ולאחד קשה פי כמה וכמה. אחד קל לו ללמוד ולאחד קשה פי כמה וכמה. אחד קל לו לקום לתפילת שחרית ולאחד קשה פי כמה וכמה. שכר הבסיס שלהם שווה — שניהם למדו, שניהם התפללו — אבל שכר האקסטרה אינו שווה. כל אחד מקבל לפי המאמץ שלו.

אומר בעל ספר חסידים, רבי יהודה החסיד: כשאדם ״תוהה על הראשונות״, כלומר מתחרט על המעשים הטובים שעשה פעם, הוא מאבד את השכר הנוסף. את שכר הבסיס לא לוקחים לו. את המצווה הוא עשה, ולעולם לא ייקחו לו אותה. אבל את השכר הנוסף, שהקדוש ברוך הוא אמר לו: אתה התאמצת ואני נתתי לך שכר אקסטרה — את זה הוא מאבד כשהוא מתחרט.

ובכל מקרה, לענייננו, אנחנו רואים כמה השכר אצל הקדוש ברוך הוא הוא לפי המאמץ ולא לפי התוצאה. יכול להיות שאדם אחד מתאמץ פי כמה מחברו, והתוצאה שלו פחות טובה. אחד למד רק מסכת אחת במשך כל השנה, והשני למד את כל הש״ס. אבל לשני היה קל ללמוד, הוא התחבר לזה, הייתה לו תמיכה מהמשפחה והיה לו זמן פנוי. הראשון היה צריך לחזור על כל דבר מאה פעמים, לנסות להבין ולשאול אנשים, ובסוף סיים רק מסכת אחת. אצל מי בשמים יש מדרגה גבוהה יותר? אצל זה שעמל יותר.

הקדוש ברוך הוא לא משלם לפי התוצאה, הוא משלם לפי העמל. כל אדם צריך לדעת: אתה צריך להתאמץ. אין אדם מגיע לתוצאות בשום דבר, בשום תחום בחיים, בלי מאמץ. צריך להתאמץ בעבודת ה׳, צריך להתפלל שהקדוש ברוך הוא יצליח את דרכנו, שיפתח לנו את הלב, שלא נעבור עבירה, שנלך בדרך טובה ושנזכה לתקן את המידות.

וגם כשנפלנו — ומי לא נופל? ״אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא״. רבי צדוק הכהן היה תלמיד חכם גדול וצדיק. פעם נכנס אליו אחד מתלמידיו וכתב לו: הרב, אני מיואש. אני כל הזמן מנסה וכל הזמן נופל. מה זה שווה? אני לא מצליח.

אמר לו הרב: בוא תקשיב. כתוב בפסוק: ״כי שבע יפול צדיק וקם״. ושאל הרב יצחק הוטנר את תלמידו: מה פירוש הפסוק? הטיפשים חושבים שפירושו הוא שגם אם הצדיק נופל, הוא קם. אבל לא זו הכוונה. הכוונה היא שכדי להיות צדיק חייבים ליפול ולקום. זו דרך העבודה של ה׳: נופלים וקמים, נופלים וקמים, לומדים איך לקום ולא ליפול שוב, ולומדים מכל כישלון וכישלון. ״אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם״.

לכן נאמר: ״כי שבע יפול צדיק וקם״. הצדיק בוודאי ייפול שבע פעמים. שבע הוא מספר שמראה על דבר שחוזר על עצמו, עוד פעם ועוד פעם. כדי להיות צדיק, גם הוא נפל כמה וכמה פעמים, עשה תשובה, לא התייאש, דייק את עצמו והתחיל מחדש. זו עבודת ה׳ גדולה.

אדם שיראה, עם כל מה שנכשל, שהוא עושה תשובה, מתחיל שוב ולא מתייאש, ויסתכל בפרספקטיבה של כמה שנים אחורה — הוא יראה, ברוך ה׳, כמה דברים שפעם חשב שהם בלתי אפשריים, שהוא לא יצליח בהם לעולם, ובכל זאת התגבר עליהם. כשהוא לא התייאש וניסה שוב ושוב, הוא התגבר עליהם.

לכן אדם צריך לדעת: בעבודת ה׳ אל תשכח את הקדוש ברוך הוא. יש מרכיב סגולי ואלוקי שמלווה אותך. גם אם מצד הכוחות העצמיים שלך אין לך כישרון ללמוד, או שאין לך יכולת להתגבר, או שהתאווה גדולה בך באותו הדבר — תדע לך, הקדוש ברוך הוא איתך. הקדוש ברוך הוא עוזר לך. כשאתה מתאמץ, הקדוש ברוך הוא מעביר בך נשמות צדיקים לעזור לך להתגבר.

זה יסוד שתמיד צריך לחשוב עליו ולזכור אותו. כמו שאומרת הגמרא בקידושין: ״יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום, ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו, אין יכול לו״. תזכור: הקדוש ברוך הוא עוזר לך, תומך ביד ימינך, רואה את המאמץ שלך ומחבב את המאמץ שלך מאוד מאוד.

מוריי ורבותיי, ראש השנה. השנה יחול ביום השבת. ראש השנה הוא הרי יומיים, והיום הראשון הוא מדאורייתא, והיום הראשון חל בשבת. כידוע, כשראש השנה חל בשבת, לא תוקעים בשופר. בשופר יש עניינים גדולים מאוד וסודות גדולים מאוד. דיברנו על זה בשיעור של יום השבת, ואני לא ארחיב כאן, רק אומר שהשופר מבלבל את הסיטרא אחרא, את היצר הרע, את הסמאל. השופר גורם תיקונים עליונים אדירים שאין לתאר, ובמיוחד הוא מתקן דברים שאי אפשר לתקן בדברים אחרים.

הרשע״ש כותב שכל השנה, אם תנסה לתקן תיקונים, בשעת תקיעת שופר אפשר לתקן חטאים שקשה לתקן אותם. בשעת השופר אפשר לתקן מה שאי אפשר לתקן כל השנה כולה. זו שעת רצון אדירה מאוד.

כבר הסברנו את מה שכתוב בזוהר הקדוש, שיש עבירה אחת בכל התורה שאין לה תשובה, שאי אפשר לחזור עליה בתשובה — פגם הברית, הוצאת שכבת זרע לבטלה. זה דבר תמוה: איך יכול להיות שאין על הדבר הזה תשובה? ותירצנו, על פי מה שכותב בעל התניא באיגרת התשובה, שהכוונה היא שאי אפשר לעשות תשובה תחתונה. תשובה מיראה אינה מתקנת את הפגם הזה, אבל תשובה מאהבה כן מתקנת אותו.

ויש עוד דבר שמתקן את פגם הברית — תקיעת שופר. יש בתקיעת שופר תיקון גדול מאוד לפגם הברית. אומר הרש״ש: כמו אדם שיושב עם המלך בצורה רשמית, במשרד שלו, כשיש סדר יום ואי אפשר לבקש כל דבר, אבל לפעמים הוא פוגש את המלך לבדו בגינה, כשהמלך בשדה. שם הוא יכול לדבר עם המלך ולבקש דברים שאי אפשר לבקש בפגישות הרשמיות. זו שעת רצון, והמלך יכול לשמוע אותו.

כך אומר הרש״ש: שעת השופר היא שעת רצון, אהבה וחיבה של הקדוש ברוך הוא. כל המקטרגים והמשטינים עלינו סותמים את פיהם מפחד ה׳. ״אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו״ — לא רק עם ישראל יחרדו, אלא גם כל כוחות מעלה, כל המקטרגים יחרדו מן השופר, ישתקו וייסתמו.

השנה יש לנו ראש השנה בשבת, ואין תקיעת שופר. צריך לשאול: איך יכול להיות שחכמים ביטלו מצוות עשה מן התורה של תקיעת שופר, שהיא מצווה כבירה וגדולה ומתקנת תיקונים גדולים, בגלל חשש דרבנן? מן התורה מותר לתקוע בשופר בשבת. כשהיה המקדש, היו תוקעים במקדש גם בראש השנה שחל בשבת, ורק מחוץ למקדש לא היו תוקעים.

כך אומרת המשנה במסכת ראש השנה, דף כ״ט עמוד ב׳: ״יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, במקדש היו תוקעים, אבל לא במדינה״. חכמים לא ביטלו את תקיעת השופר במקום המקדש, אבל בשאר כל ישראל ביטלו את השופר בשבת שחל בו ראש השנה. למה? משום חשש שמא אדם שאינו יודע לתקוע וצריך לשמוע שופר ייצא עם השופר מחוץ לתחום, יוציא אותו מרשות היחיד לרשות הרבים או יעבור על תחום שבת ויחלל את השבת.

זה דבר תמוה: בגלל חשש של חכמים, חשש דרבנן, ביטלו מצוות עשה מן התורה שהתיקון שלה כל כך גדול. כבר אמרנו כמה תירוצים על הדבר, אבל נקרא בלשונו של האדמו״ר מסלונים בספר ״נתיבות שלום״ כמה מילים על הפנימיות שבדבר.

במאמר ״זיכרון תרועה״, על המשנה ״יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, במקדש היו תוקעים אבל לא במדינה״, אומר בעל ״בית אברהם״: בכל המצוות יש חלק של מחשבה ודיבור, ויש חלק של מעשה בפועל. מעשה על ידי האיברים נקרא ״מדינה״, וזו הכוונה: ״במקדש היו תוקעים אבל לא במדינה״. המקדש הוא רמז למחשבה. במחשבה ובדיבור אנחנו כן תוקעים בשופר, אבל לא במדינה — לא בגוף ובאיברים, במעשה בפועל.

אם כן, לא בטלה תקיעת שופר בשבת. החלק המעשי אמנם אינו מתקיים, אבל כל מה שנוגע לחלק של המחשבה, הכוונה והעניינים הפנימיים של תקיעת שופר — נוהג ושייך גם בשבת קודש. יוצא שכשראש השנה חל בשבת, עניין השופר מתקיים במדרגה עילאית יותר מבימות החול.

מהו העניין המחשבתי בשופר? השופר הוא דבקות בקדוש ברוך הוא בלי מילים. כשאדם מדבר ומתפלל, אפשר לתפוס במילים שלו: כאן הוא פספס, כאן לא דייק, כאן אמר לא נכון. אבל כשאדם מוציא קול פשוט, בלי מילים, אין למקטרגים ולמשטינים במה לתפוס.

הקול של השופר הוא הקול של הנשמה. הוא כמו יללה, כמו שאומרת הגמרא בראש השנה: ״ילולי יליל, גנוחי גנח״ — הוא מיילל וגונח, גניחה ויללה של הנשמה בעומק שלה. העניין המחשבתי של השופר הוא להידבק בקדוש ברוך הוא ולומר: ריבונו של עולם, אני לא יודע תמיד לבטא את עצמי בלשון. יש לי קול פנימי עמוק שמרגיש קרבה אליך ורוצה קרבה אליך, גם אם אני לא יודע לבטא את זה במילים, גם אם אני לא יודע לעשות את המעשים הנכונים. תקרב אותי, ריבונו של עולם, אליך. תקבל את התשובה שלי מעומק הלב, שלפעמים אינה מצליחה להתלבש במילים ובמעשים הנכונים.

לכן ביום השבת, בעזרת ה׳, כשיחול בו ראש השנה, אדם צריך לחשוב בדבקות בשם, ולבקש מה׳ שידביק אותנו בו, גם אם אנחנו לא יודעים איך לעשות הכול נכון. ריבונו של עולם, הלב שלנו טהור ורוצה אותך. זה העניין של השופר, וזה נשאר.

כל אדם צריך בראש השנה לעשות ככל שידו מגעת, לנצל את הזמן לתפילה, לדבקות בשם, לקריאת תהילים ולניצול הזמן. לא לעשות את ראש השנה יום של שינה ואכילה. זה יום הדין ממש, יום הדין ממש.

לצד כל הדברים שדיברנו עליהם בראש השנה, כל הסימנים הטובים וכולי, יש סגולה מפורסמת לפרנסה שמובאת בספר ״סגולת ישראל״, שחיבר החסיד רבי שבתאי איש ליפשיץ, זכר צדיק וקדוש לברכה. הוא מביא בשם האדמו״ר הקדוש והטהור מרן מהר״א מזידיטשוב, שיקנה כל אחד בערב ראש השנה סכין חדש וישחיז אותו. כל אדם ישתדל לקנות סכין חדש ולהשחיז אותו, והוא מסוגל לפרנסה על כל השנה.

יש אומרים שבסכין הזה יחתוך את הלחם בראש השנה, אבל כאן לא כתוב שיחתוך בו את הלחם, אלא רק שיקנה סכין חדש וישחיז אותו לפני כניסת החג. יש כאלה שפרסמו שהסגולה היא לקנות סכין מכסף טהור, אבל זה לא כתוב בסגולה. יכול להיות שזה כתוב בספרים נוספים, אבל האדמו״ר מזידיטשוב, שאמר את הסגולה הזאת, לא כתב שצריך שהסכין תהיה מכסף טהור, אלא סכין חדשה שמשחיזים אותה לפני כניסת החג.

ומה יש בזה? צריך לדעת שהסמאל הוא אחד המלאכים שבסיטרא אחרא, הגדול והחזק שבהם. האותיות המלאות של שמו הן סמ״ך, מ״ם, אל״ף, למ״ד. הוא זה שבסופו של דבר, ביום שאדם נפטר מן העולם, מגיע אליו עם סכין כדי לפגום אותו בסכין שלו. זו סכין שיש בה פגם.

הסכין לפני שהשחיזו אותה היא רמז לסכין של אותו סמאל. כשהסכין פגומה, היא בבחינת הסכין שלו. וכשמסירים ממנה את הפגימות, כשמשחיזים אותה, מוציאים ממנה את האות מ״ם. לא ניכנס עכשיו לסוד מדוע מוציאים את האות מ״ם, אבל לאחר שמוציאים אותה משמו של סמאל, נשארות האותיות סמ״ך, אל״ף, למ״ד — סא״ל. זהו שם קדוש הקשור לעניין הפרנסה, והוא בגימטרייה גם השם היוצא מן הפסוק ״פותח את ידך״, שהוא עניין הפרנסה. כך יש בסגולה רמז לסילוק אחיזת הסמאל מעלינו ולגילוי השם הקדוש הקשור לפרנסה. לכן יש בזה סגולה נפלאה מאוד.

אני אוהב שבכל מוצאי שבת לומר כמה מילים על צדיקים, בעיקר על צדיקים שאנשים לא שמעו עליהם. יש לי אהבה גדולה לזה, ובכלל יש עניין לספר סיפורי צדיקים במוצאי שבת.

אספר בקצרה על רבי אורי אבריטשער, זכר צדיק וקדוש לברכה, שהיה גם אחד מל״ו צדיקים נסתרים. הוא היה אדם יקר המעלה מאוד והקפיד כל חייו על סעודה רביעית. כבר סיפרתי על רבי אברהם פיש, שגם הוא היה מן הצדיקים הנסתרים והקפיד מאוד בסעודה רביעית. בכל מוצאי שבת היה פורס מפה לבנה, מדליק שני נרות ועושה סעודה רביעית בכבוד גדול. הוא היה פותח את הדלת, ואנשים היו נכנסים לסעוד עמו.

שאלו אותו פעם: הרב, למה אתה כל כך מקפיד על המצווה הזאת? אמר רבי אברהם פיש: מה אעשה? פעם אחת התגלה אליי אליהו הנביא והביא אליי את דוד המלך. ישבתי ונדהמתי, והם סיפרו לי את המעלה ואת הסודות של סעודה רביעית. מאז אני נרגש כולי מסעודה רביעית ולא אפספס אותה לעולם.

גם רבי אורי אבריטשער היה מדקדק מאוד בסעודה רביעית. צריך להשתדל לאכול סעודה רביעית. אם אפשר בנטילת ידיים ובהמוציא — מצוין. ואם לא, גם מזונות או אפילו פירות, העיקר שתהיה איזו סעודה לכבוד דוד המלך. אנחנו מראים לקדוש ברוך הוא: כשם שהכנסנו את השבת בשמחה, כך אנחנו מוציאים אותה בשמחה ומלווים את המלכה החוצה, כמו שאדם מלווה את המלך. הוא עושה סעודה כשהמלך נכנס וסעודה לפני שהמלך הולך, כדי להראות כמה חביבה עלינו שבת המלכה.

רבי אורי אבריטשער לא רק עשה סעודה רביעית, אלא הקפיד לעשות אותה בציון דוד המלך עליו השלום בהר ציון בירושלים. אני כל פעם משתגע מזה: אנשים נוסעים בכל העולם לקברי צדיקים, וזה בסדר, הצדיקים שנוסעים אליהם באירופה ובמקומות אחרים הם באמת צדיקים גדולים, אדירים, קדושי עליון. אבל הם לא יותר גדולים מדוד המלך. מה אתה עושה כשאתה נוסע לצדיק בחוץ לארץ? קורא תהילים, נכון? למה לא תלך למי שכתב את התהילים?

זו נסיעה של כמעט שעה מכל מקום בארץ, בירושלים, בהר ציון. קבר דוד המלך פתוח לרווחה עשרים וארבע שעות, מקום נפלא ויפה, ואפשר ללכת לשם. רבי אורי אבריטשער היה נוסע בכל מוצאי שבת לציון דוד המלך ועושה שם סעודה רביעית. הוא היה טורח לקבץ בחורי ישיבה ולשכנע אותם להצטרף לסעודה, ומזמין אנשים ונגנים לנגן לכבוד דוד המלך.

המנהג שלו תפס עד היום. אם תיסעו במוצאי שבת לציון דוד המלך, תראו אנשים שעושים סעודה רביעית עם ניגונים, שירה ושמחה גדולה.

שאלו אותו פעם למה הוא כל כך מקפיד. גם בסוף ימיו, כשהיה חולה ומסוכן, ואפילו כרתו לו את שתי הרגליים, הוא היה מוסר את נפשו ללכת לסעודה רביעית אצל דוד המלך. אמרו לו: הרב, תעשה סעודה רביעית בבית. והוא אמר: לא, לא. אני חייב לעשות אותה. דוד המלך הציל אותי. אני חייב לעשות לו את הכבוד הזה וללכת בכל מוצאי שבת.

הוא סיפר שבשבועות של מלחמת תש״ח היה מתח גדול בסביבה של העיר העתיקה, ואנשים נמנעו מלהגיע לציון דוד המלך מפני שהערבים הסתובבו שם, ולפעמים היו שוחטים אנשים. היה בזה פחד גדול. הוא התלבט אם המצב מסוכן מדי, אם ללכת לבדו ואם זה נכון, אבל בסופו של דבר אמר: אני הולך, אפילו לבד לציון דוד המלך. אני לא מוותר על זה.

הוא הלך בסתר, נכנס לציון דוד המלך ואכל שם סעודה רביעית. לאחר שסיים, עמד ליד הציון ואמר תהילים. פתאום שמע קריאות: ״איתבח אל יהוד, איתבח אל יהוד״. הוא הרים את ראשו וראה ערבים מסתכלים עליו מן החלונות, עם סכינים בידיהם, צועקים ואוספים אנשים עליו.

הוא נבהל מאוד. כדי להיכנס אליו הם היו צריכים לעשות סיבוב, והוא אמר: עד שהם יעשו את הסיבוב, אנסה לברוח. הוא הצליח לצאת במהירות, נכנס לבניין סמוך ועלה למעלה, לעליית גג ולגג, בתקווה שלא יראו אותו. אבל הערבים ראו אותו, הקיפו את הבניין והתחילו לעלות אחד אחרי השני עם הסכינים והצעקות כדי לתפוס אותו ולשחוט אותו.

הוא ראה אותם עולים והבין שיש פסע בינו ובין המוות. הוא התחיל לומר וידוי וקריאת שמע בלחש ואמר: זהו, הגיע הסוף. פתאום, כך הוא סיפר, ראה אור גדול. הוא ראה את דוד המלך בבגדי מלכות וכתר זהב על ראשו. דוד המלך אמר לו: רבי אורי, אל תפחד, תעצום את עיניך.

הוא עצם את עיניו, ואחרי רגע שמע שקט. הוא לא שמע עוד את הערבים. כשפתח את עיניו, מצא את עצמו ליד תחנת הרוח בשכונת ימין משה, מול הר ציון. דוד המלך לקח אותו משם והניח אותו במקום אחר, וכך הציל אותו.

מאותו יום אמר: ראיתי את דוד המלך, והוא הציל אותי בציון שלו. לכן אני מקפיד על סעודה רביעית בציון דוד המלך, יהיה מה שיהיה. תראו כמה אדם שמוסר את נפשו על דבר זוכה לעזרה מן השמים. הקדוש ברוך הוא, כשרואה אדם שמתאמץ ומוסר את נפשו על משהו, נמצא איתו. אל תחשב את המשוואה שלך בלי הקדוש ברוך הוא. תמיד תדע שיש סייעתא דשמיא, יש השגחה עליונה שעוזרת לך.

כל אדם לפני ראש השנה צריך לקבל קבלות טובות. יש אנשים שמתלבטים ושואלים אותי: הרב, איזו קבלה טובה אקבל על עצמי? כל אדם יודע בעצמו. נתתי דוגמה לאדם שאינו אוכל סעודה שלישית. סעודה שלישית בשבת היא עניין גדול מאוד, כנגד יעקב אבינו. יש אדם שאינו אוכל סעודה רביעית. יש דברים קטנים שאפשר להתחזק בהם.

היום ראינו בזוהר הקדוש, בפרשת וילך, את עניין עניית אמן. כמה אדם צריך להיזהר בעניית אמן. לפעמים יש קדיש בבית הכנסת ואדם מדבר בתוך הקדיש, או שמישהו מברך לידו והוא אינו שם לב לענות אמן. תדעו לכם: גדול העונה אמן יותר מן המברך, ובאמן יש עניינים גדולים מאוד ואדירים. גם זה דבר שאפשר להתחזק בו: לקבל על עצמך שלא לפספס אמן בשום מצב ואופן — לא בקדיש, לא באמנים של תפילת החזרה ולא באמנים ששומעים בברכות של מישהו.

דיברתי היום גם על עניין נטילת ידיים של בוקר. יש אנשים, אפילו אנשים יראי שמים, שאינם מבינים את המעלה של נטילת ידיים של בוקר ולא מקפידים לעשות אותה מיד כשקמים. יש אנשים שקמים, והשירותים נמצאים במקלחת או בחדר, אז הם הולכים לשם קודם, שוטפים ידיים, שוטפים פנים ומצחצחים שיניים, ואחר כך הולכים לעשות נטילת ידיים. אסור לעשות כך. מיד כשקמים צריך קודם כול נטילת ידיים וברכה, ורק אחר כך לשטוף פנים, לצחצח שיניים וכולי.

הגמרא אומרת שלושה דברים נאמרו בידיים, שחס וחלילה ייקצצו. אחד מהם הוא מי שנוגע בעיניו לפני נטילת ידיים. אחד מהם הוא מי שנוגע בצווארו לפני נטילת ידיים. מי שנוגע בצוואר לפני נטילת ידיים מסמן לשטן את הצוואר שלו, שיש לו רשות לשחוט אותו, וזה יכול להזיק לו ממש. מי שנוגע בעיניו בלי נטילת ידיים עלול לסמא את עיניו.

יש מקומות שכתוב בחז״ל שאדם ההולך ארבע אמות בלי נטילת ידיים חייב מיתה. אין הכוונה שחייבים אותו עכשיו מיתה, אלא שהוא גורם לעצמו, כפי שכותב מרן החיד״א, היזק וטומאה שיידבקו בו, עד שיכול הדבר להזיק לו אפילו עד כדי מיתה. לכן אתה קם בבוקר — מיד קודם כול נטילת ידיים וברכה.

וכמובן, הדבר שהכי כדאי להתחזק בו תמיד, הקבלה הטובה ביותר, הוא שיהיו לאדם שיעורי תורה וקביעות תורה קבועים, ושימסור עליהם את נפשו. אתה בא לשיעור בשלישי, במוצאי שבת, בשבת או בכל מקום ובכל שעה אחרת — שזה יהיה הדבר הכי חשוב בחיים שלך. תרגיש כאילו יש לך פגישה עם מלך. פגישה עם מלך לא מבטלים בגלל שטויות.

צריך להיזהר ולהקפיד בזה מאוד. קביעות בלימוד היא דבר ענק לגדול ממנו, וממנה יצמחו הרבה דברים רוחניים. כל אדם יחפש במה הוא יכול לדקדק, מה הוא יכול להוסיף בקודש ומה הוא יכול לפרוש מן העבירה.

בעזרת ה׳, שהקדוש ברוך הוא יעזור לכולנו שנזכה לכתיבה וחתימה טובה, שנזכה לעין טובה ולדיבורים טובים, ובעזרת ה׳ בשורות טובות לנו ולכל ישראל. אמן ואמן. בעזרת ה׳ יתברך. שבוע טוב.