הכנה לראש השנה: הכרת הטוב, הכנסת אורחים וסודות סימני החג

טוב, מוריי ורבותיי, אנחנו בעזרת השם מתחילים. ערב טוב לכולם. אנחנו נמצאים פחות משבועיים לפני ראש השנה, שיחול בעזרת השם לא בשבת הקרובה, אלא בשבת שאחריה. אנחנו ממש שבועיים לפני ראש השנה, היום הגדול והנורא. כמו שאמרנו, נמשיך בהכנה שלנו לקראת ראש השנה. כבר הסברנו בשם מרן החיד״א שככל שאדם לומד יותר את הלכות החג ואת ענייני החג, כך הוא מקבל את האור הגדול של החג, והאור הזה מלווה אותו במשך כל השנה כולה. בראש השנה אנחנו מקבלים יראת השם ואהבת השם, אבל במיוחד יראת השם לכל השנה כולה. לכן, בעזרת השם, ככל שנגיע מוכנים יותר, כך נגיע כשהלב שלנו מונח בתוך התשובה ובתוך התפילה.

פרשת השבוע שקראנו בשבת, פרשת כי תבוא, תהיה פתיח לשיעור שלנו. אני רוצה לקרוא לכם דברים של רבנו הגדול, קודש הקודשים, רבי יצחק עראמה, בעל ה״עקדת יצחק״, שהיה חכם קדמון בסוף תקופת הראשונים, זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל. התורה ציוותה אותנו בפרשת השבוע במצוות הביכורים: ״והיה כי תבוא אל הארץ״, ושם נאמר: ״ולקחת מראשית פרי האדמה אשר נתת לי ה׳ אלוקיך״. אנחנו לוקחים את ראשית פרי האדמה והתבואה ומביאים אותם לבית ה׳ אלוקינו.

התורה ציוותה אותנו להביא את הבכור שבכל דבר שלנו, את הדבר הכי יפה והכי מרגש. אצל אדם שעמל קשה כדי לנטוע עצים וחיכה שנים עד שיגדלו, הפירות הראשונים שגדלו לו על העצים מעוררים התרגשות גדולה. דווקא את הפירות הראשונים, המובחרים והבכורים האלה, התורה מצווה להביא לקדוש ברוך הוא ולבית המקדש. מדוע? אומר בעל ה״עקדת יצחק״ בשער צדיק, פרק ח׳: ״לפי שהיא עיקר קבלת האלוהות אשר דיברנו ממנו, אשר בו השתרר האדם על הנמצאות ועל יתר האומות, ובמה שיכיר האדם שממנו באות כל הטובות כולם, ושכוחו ועוצם ידו לא עשו לו את החיל בשום פנים, כי זה בכלל מה שאמרנו באומרו: ללכת בכל דרכיו״.

אומר הרב דבר מדהים. אדם צריך לדעת שלכל אחד יש מדרגה שונה מבחינה רוחנית. יש אנשים שנראים פשוטים, אבל המדרגה שלהם עליונה ונשגבה מאוד מאוד. ויש אנשים שנראים חשובים וצדיקים, אבל המדרגה שלהם נמוכה מאוד מאוד. מה הדבר העיקרי שגורם לאדם להיות דבוק בשם, קרוב להשם וגדול מבחינה רוחנית, או לאדם שרק נראה כך מבחוץ אבל באמת הוא בשפל המדרגה? מה הדבר העיקרי שמרומם את האדם או משפיל אותו?

אומר הרב: ״עיקר קבלת האלוהות״. עיקר הדבר שנקרא קבלת האלוהות הוא הקדוש ברוך הוא, ובו האדם מקבל את השררה ואת הגדולה שלו על שאר הנמצאים, על שאר הבריות ועל שאר האומות. אומה, ככל שיש לה יותר מן הדבר הזה, כך היא נחשבת יותר בשמים. ומהו הדבר? שהאדם יכיר שממנו באות כל הטובות כולן, ויחיה בתוך תובנה יומיומית, בכל רגע ובכל שעה, שכל הטובות שיש בעולם וכל הטובות שיש לו באופן פרטי — הכול בא מאת השם יתברך.

האדם הרי פועל כל הזמן בשביל הפרנסה שלו. הוא לא מקבל צ׳ק מן השמים; הוא עמל, קם מוקדם בבוקר, הולך לעבודה, בוחר, טורח ועושה מאמצים גדולים. ובכל זאת, אנחנו זקוקים לאמונה שמגדירה את הדבקות שלנו בשם. הנקודה העמוקה שבדבקות הזאת היא להכיר שגם כשאנחנו עמלים וגם כשאנחנו עובדים, בסוף הכול מאת השם יתברך. לא כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה; לא העבודה, לא הכישרון ולא החוכמה שלי הביאו לי את החיל הזה, אלא גזירת השם.

ככל שאדם דבק יותר במחשבה הזאת, בהתבוננות הזאת שכל מה שיש לו וכל הטובות שבעולם באות מאת השם יתברך, למרות שבמבט טבעי נראה כאילו הדברים באים בסיבת פעולות טבעיות שונות, כך הוא מתעלה. אנחנו לא מתבלבלים; אנחנו יודעים שזה מאת השם יתברך. זו המדרגה שהופכת את האדם לצדיק, וזו המדרגה שמרוממת אותו על בני דורו, כפי שאומר הרב.

המחשבה ההפוכה, המחשבה שמרחיקה את האדם מן השם, היא פריקת עול ומורא שמים. אדם שתולה את הטוב שיש לו בעצמו ובפעולותיו, ואומר בלבו ״כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה״, מתרחק מאוד. הוא יכול להיראות מבחוץ צדיק, אבל אם בפנים הוא תולה את הגדולה בעצמו, בעבודה הגשמית או אפילו בעבודה הרוחנית שלו, בסופו של דבר הוא יורד מטה מטה.

אדם אומר בבוקר בברכות השחר: ״ברוך אתה ה׳ פוקח עיוורים״. וכי היינו עיוורים בבוקר והקדוש ברוך הוא פקח לנו את העיניים? נראה שבאופן טבעי העיניים שלנו נפקחות בכל בוקר. אלא שאנחנו מברכים ״פוקח עיוורים״ כדי להכניס לתודעה שלנו שלולא הקדוש ברוך הוא גזר עלינו לראות היום בבוקר, היינו עיוורים. זה לא מובן מאליו שאנחנו רואים.

אותו דבר בברכת ״זוקף כפופים״. כל אחד יודע מה קורה כשנתפס לו שריר בגב: הוא לא יכול לנשום, לא יכול לישון ולא יכול לעשות שום דבר. שריר אחד בתוך מערכת השרירים, הגידים והעצמות, בתוך כדוריות הדם האדומות והלבנות ובתוך כל המערכות הפלאיות שיש בגוף — שריר אחד נתפס והאדם מנוטרל. ואם משהו במוח, איזה עצב במוח, חלילה מתקלקל, האדם אינו יכול לזוז ואינו יכול לעשות דבר.

אדם קם בבוקר ונראה לו טבעי שהשרירים שלו נמתחים. אבל זה לא כך. ״ברוך אתה ה׳ זוקף כפופים״ — יכולת להיות כפוף, והקדוש ברוך הוא שחרר לך את השרירים. הקדוש ברוך הוא נמצא בתוך הטבע ובתוך המחזוריות הטבעית שאנחנו חיים בה; הוא גוזר את הכול. כמו שאומר הרמב״ן, רבנו משה בן נחמן: ״אין בהם טבע ומנהגו של עולם, הכל בגזרת עליון״. זה לא טבע ולא מנהגו של עולם; הכול בגזרת עליון.

כל שאדם מצליח להתבונן ולאחוז בתובנה הזאת בכל חייו, שכל הטובות שיש לו בעולם הן ממנו יתברך, הוא עולה במדרגה עצומה. וככל שהוא מרחיק את עצמו מן התובנה הזאת ותולה את הגדולה בעצמו, כך הוא יורד פלאים. עם כל מה שאנחנו עמלים, גם בגשמיות וגם ברוחניות, בסוף כל הטובות שיש לנו וכל המדרגות שאנחנו זוכים להן הן רק בחסדי השם עלינו.

בואו תראו את משה רבנו. אנחנו חושבים שמשה רבנו נולד נביא, ושדוד המלך נולד צדיק. אבל זה לא כך. הם עמלו עמל גדול מאוד מאוד. משה רבנו עמל עמל גדול להידבק בשם יתברך, לפרוש מכל רע, מכל מידה רעה, מכל ראייה רעה, מכל דיבור רע ומכל דבר רע. הוא פרש מכל הדברים הרעים ודבק את עצמו בקדוש ברוך הוא מאוד, ואז זכה לנבואה — אחרי עמל גדול מאוד.

גם יעקב אבינו עמל עמל גדול. אנחנו חושבים שהוא נולד שלם, שהרי כתוב: ״ויעקב איש תם יושב אוהלים״. הוא נולד ליצחק אבינו, נכד של אברהם אבינו, ולכאורה כך נולד. אבל לא כך. יעקב אבינו עמל עמל גדול. בפעם הראשונה שהיה עם אישה, היה זה עם לאה, והוא חשב שהיא רחל. שם נולד ראובן. יעקב אבינו אומר לו בפרשת ויחי: ״ראובן, ראשית אוני״. רש״י אומר שהוא נולד מטיפה ראשונה. כלומר, יעקב אבינו לא יצאה ממנו טיפת זרע אחת עד גיל שמונים וארבע. בגיל שמונים וארבע נשא את לאה, ומהטיפה הראשונה שיצאה ממנו נולד ראובן. רבותיי, עד גיל שמונים וארבע לא ראה טיפת קרי מימיו. אתם חושבים שזה דבר פשוט? זה עמל גדול של קדושה גדולה מאוד.

אני לא נכנס עכשיו לסוגיה אם ראובן היה באמת ״ראשית אוני״, שלכאורה יש בה שאלה אם הוא נחשב בן תמורה. בגמרא במסכת נידה, וכן במסכת כלה, מובאות גרסאות שונות על אלו שהם כממזרים ואינם ממזרים ממש, ואחד מהם הוא בן תמורה. מהו בן תמורה? אדם שיש לו שתי נשים, והוא נמצא עם אישה אחת וחושב על אישה אחרת — דבר שאסור. אם נולד לו ילד מכך, יש בו פגם רוחני כמו ממזר. לכאורה, יעקב אבינו היה עם לאה וחשב שהיא רחל.

את השאלה הזאת כבר תירצנו והעברנו עליה שיעורים רבים, אבל כדי לא להשאיר אותה פתוחה בשיעור הזה, נאמר את דברי בעל התוספות בספר ״דעת זקנים״: יעקב אבינו באמת לא היה עם לאה באותו לילה שבו חשב שהיא רחל. הוא כבש את מעייניו, כבש את עצמו והרגיש שאולי מרמים אותו, ולכן לא היה עם לאה באותו לילה. רק למחרת, כאשר ידע באמת שזאת לאה ושהוא התחתן עמה, היה איתה, ומטיפה ראשונה נולד ראובן.

הנה תראו שגם משה רבנו, גם יעקב אבינו וגם אברהם אבינו עמלו עמל גדול על הקדושה שלהם. הם לא נולדו כך מן השמים. ואף על פי שעמלו עמל גדול, הם היו בענווה גמורה לפני השם יתברך ולא תלו את הגדולה בעצמם. משה רבנו אמר: ״ונחנו מה כי תלינו עלינו״. יעקב אבינו אמר: ״קטונתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך, כי במקלי עברתי את הירדן הזה ועתה הייתי לשני מחנות״. יעקב אבינו הקטין את עצמו ואמר לקדוש ברוך הוא: לא מגיע לי כל החסדים שאתה עושה איתי.

יעקב אבינו היה קודש קודשים, עמל עמל גדול בקדושה ובטהרה, ובכל זאת לא החזיק טובה לעצמו. משה רבנו גם הוא לא החזיק טובה לעצמו. מדוע? מפני שעם כל מה שאנחנו עמלים, בגשמיות וברוחניות, בסוף כל הטובות וכל המדרגות שבהן אנחנו זוכים הן רק בחסדי השם. לכן, כאשר אדם מתבונן בדבר הזה וחי את התובנה הזאת, הוא הופך להיות צדיק.

הצדיקים האמיתיים אינם נוצצים, אינם מרשרשים ואינם מופיעים בטיקטוק וביוטיוב. הצדיקים האמיתיים והגדולים באמת לא נמצאים שם. העיניים שלנו משקרות אותנו, ואנחנו הולכים אחרי אנשים נוצצים. אנשים פשוטים, שאיננו מייחסים להם גדלות מיוחדת, לפעמים גדולים וקדושים מאוד, והם יודעים להסתיר את עצמם ואף רוצים להסתיר את עצמם.

מדי פעם אני אוהב לספר על צדיקים נסתרים שהיו בדורות הקודמים. היה צדיק אחד שגר בתל אביב, כמדומני. קראו לו רבי משה יעקב רביקוב, זכר צדיק וקדוש לברכה, והוא היה סנדלר. קראו לו ״הסנדלר הקדוש״. הוא נולד בליטא בשנת תרפ״ג, ומנעוריו שקד על התורה והתעלה מאוד בנגלה ובנסתר. הוא היה חברותא של צדיק גדול שהיה בווילנה, הגאון רבי שלמה אלישיב, בעל ה״לשם שבו ואחלמה״, שהיה גאון גדול, קדוש עליון ומקובל גדול.

בגיל ארבעים עלה רבי משה יעקב רביקוב לארץ ישראל. הוא רכש דירה קטנה בתל אביב או ביפו, כמדומני ברחוב שבזי, ושם גר כל ימיו. ליד הבית הקטן פתח סנדלרייה. הוא עבד כמה שעות ביום בתיקון נעליים וסנדלים, ובלילות למד תורה בקדושה ובטהרה, בצורה נסתרת. איש לא הכיר אותו ולא ידע שהוא צדיק. לילות שלמים הקדיש לתורה. היו לו תלמידים שהיו נסתרים כמוהו. אחד מתלמידיו היה רבי אברהם פיש, גם הוא צדיק נסתר, שעבד כבנאי בתל אביב. איש לא ידע עליו.

לפני שבאבא סאלי נפטר, הלכו לבקש ממנו ברכה. הוא כבר היה על ערש דווי, והתלמידים בכו ואמרו לו: ״כבוד הרב, אנחנו רגילים לבקש ממך ברכות ואתה מושיע אותנו בברכות שלך. מה נעשה עכשיו?״ אמר להם: ״אל תדאגו. תלכו לתל אביב. יש שם אדם שקוראים לו אברהם פיש; הוא מחליף אותי, הוא הצדיק שלכם. תלכו לבקש ממנו ברכות.״ כך התגלה הצדיק רבי אברהם פיש, שהיה צדיק גדול מאוד וממלא מקום של צדיקים.

עכשיו אספר על הרב שלו, הסנדלר הקדוש. אף אחד לא הכיר אותו. הוא היה קודש קודשים, דבוק בשם, ואף אחד לא הכיר אותו. עד שיום אחד ראו את אחד מגדולי הדורות, החזון איש, הרב קנייבסקי, מגיע לביתו של הסנדלר. החזון איש היה גדול מאוד, רבם של כל ישראל, פוסק גדול וקדוש עליון ובעל רוח הקודש. הוא נכנס לביתו של הסנדלר, נשאר שם שעתיים או שלוש באמצע הלילה ויצא. ראו אותו מגיע שוב ושוב, בכל פעם יושב איתו שעות. שאלו את החזון איש: ״כבוד הרב, מה אתה הולך לסנדלר הזה?״ אמר להם: ״הסנדלר הזה הוא ראש הל״ו צדיקים של הדור.״ תראו מה זה אדם שנראה פשוט.

יש עליו סיפור מדהים שסיפר אחד החכמים. הרב רביקוב, הסנדלר הקדוש, היה משתדל מאוד להגיע לכל ברית שהזמינו אותו אליה. פעם אחת הזמינו אותו לברית והוא הגיע, אך לא היה הסנדק. ידעו שהוא צדיק, אבל היה סנדק אחר. הביאו את התינוק, הסנדק עלה על הכיסא, הניחו את התינוק עליו והמוהל בא לעשות את הברית. לפתע התחיל הרב, הסנדלר הצדיק הנסתר, לצעוק צעקות גדולות: ״אני לא רואה אותו! אני לא רואה אותו!״ איש לא הבין מה הוא צועק. הוא יצא מן האולם והתחיל לברוח.

אביו של הילד ידע שהסנדלר הוא צדיק גדול וצדיק נסתר, והבין שהוא מתכוון לאליהו הנביא. הוא רץ אחריו ושאל: ״כבוד הרב, מה קרה?״ אמר לו הרב: ״תבדוק את הילד הזה. זה לא הילד שלך, זה לא יכול להיות. אני לא רואה את אליהו הנביא בברית.״ בדקו את הדבר, ביטלו את הברית באותו רגע, ולאחר חקירה ובדיקות התברר שהילד הוחלף בילד גוי שהיה במיטה סמוכה בבית החולים. נתנו להם ילד שאינו יהודי כלל.

ההורים היו בדמעות על הנס הגדול — איזה מזל שהזמינו את הסנדלר לברית, וכך גילו את בנם האמיתי. למחרת עשו שוב ברית, הזמינו מחדש את כל האורחים וקראו גם לסנדלר. אמרו לו: ״כבוד הרב, בזכותך מצאנו את הילד האמיתי. תבוא לברית.״ הוא הגיע, וכולם הסתכלו עליו. הסנדלר חייך ואמר: ״עכשיו אני רואה אותו, עכשיו אני רואה אותו. אליהו הנביא הגיע, אני רואה אותו.״ ואז עשו את הברית.

תראו לאיזו מדרגה אנשים יכולים להגיע, והכול בזכות מה שאמרנו קודם: כאשר אדם חושב כל הזמן על הקדוש ברוך הוא, על כך שכל הטובות ממנו יתברך ושום דבר אינו שלנו, ועל כך שכל מה שאנחנו עוברים בא ממנו יתברך — אם הוא חי את התובנה הזאת באמת, הוא הופך להיות צדיק. הוא מתחיל לראות את העולם באור אחר ולראות את המציאות כפי שהקדוש ברוך הוא מתלבש בתוכה. המציאות שאנחנו חיים בה והטבע שאנחנו חיים בו הם כולם אלוקות, לבוש של הקדוש ברוך הוא. זה דבר חשוב מאוד, וכל אדם יכול לאחוז במדרגה הזאת, להתקדש ולעלות למדרגות עליונות מאוד.

מוריי ורבותיי, נחזור להכנה לראש השנה. דיברנו על ערב ראש השנה, על כך שאישה תעשה הפרשת חלה, ועל כך שתדקדק גם בהדלקת נרות של ערב ראש השנה. האדם הראשון נקרא נרו של הקדוש ברוך הוא, כמו שנאמר: ״נר ה׳ נשמת אדם״. הנשמה הראשונה שנבראה הייתה נשמת אדם הראשון, והוא היה נרו של הקדוש ברוך הוא. כאשר חוה חטאה והחטיאה את אדם הראשון, היא כיבתה את הנר של הקדוש ברוך הוא. לכן כאשר אישה מדליקה נרות בערב ראש השנה, עליה לכוון לתקן את חטא חוה אמנו.

השנה ראש השנה הראשון חל בשבת. יש לנו יום ראשון של ראש השנה ויום שני של ראש השנה. בדרך כלל, כפי שאומר הזוהר הקדוש, היום הראשון הוא ״דינא קשיא״, דין קשה, והיום השני הוא ״דינא רפיא״, דין רפה. יש אנשים שדנים אותם ביום הראשון ויש שדנים אותם ביום השני. את מי שדנים ביום הראשון בודקים יותר לעומק ומדקדקים איתו, ואילו ביום השני מקילים יותר בדין ולא מדקדקים כל כך. לכן אנחנו תמיד שואפים שידונו אותנו ביום השני ולא ביום הראשון.

השנה, אל דאגה, היום הראשון הוא יום השבת. יש לנו כלל: אין דנים דיני נפשות בשבת. כמו שאומרת המשנה במסכת סנהדרין, אסור לדון דיני נפשות בשבת. ממילא אי אפשר לדון דין קשה בראש השנה ביום הראשון, וכל הדינים עוברים ליום השני, שהוא קל יותר. לכן השנה, בעזרת השם, הקדוש ברוך הוא יכתוב ויחתום את כל ישראל לחיים טובים ולשלום, בדין שיעבור חלק על כל ישראל, בשמחה ובששון, אמן.

בחגים יש עניין גדול לארח. בדרך כלל אדם מארח את משפחתו — את חמותו, את אחותו או את אחיו — וזה דבר טוב. גם לארח משפחה זו מצוות עשה מן התורה של הכנסת אורחים. הכנסת אורחים היא תמיד דבר טוב. כפי שאומרת הגמרא, למדנו זאת מאברהם אבינו: ״גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה״. הכנסת אורחים היא דבר גדול מאוד, ומי שזוכה לארח אורחים בראש השנה — שכרו גדול מאוד.

כך כותב הזוהר הקדוש בפרשת אמור, דף קי״ד: ״תנינן, בשעה שהקדוש ברוך הוא אוהב איזה אדם, שולח לו דורון, והוא אורח עני כדי שיזכה על ידו. וכשמכניסו וזוכה בו, מושך על עצמו חוט של חסד מימין, ונרשם על ראשו. וכאשר יש דין בעולם, המזיק ייזהר וישמור את אותו אדם, ולכן מקדים הקדוש ברוך הוא לאדם מצווה שיזכה בה. וכאשר רצה הקדוש ברוך הוא להביא דין על סדום, זיכה תחילה לאברהם אבינו ושיגר לו דורון, והם המלאכים שבאו לסעוד אצלו, ובזכות זה הציל את לוט מתוך ההפכה״.

תמה הזוהר הקדוש: כאשר הקדוש ברוך הוא אוהב אדם, הוא שולח לו אורח. אם הוא אוהב אותו מאוד, הוא שולח לו אורח שהוא גם עני, ואז האדם זוכה ממש להאכיל ולהשקות אדם עני, והדבר מציל אותו מן הדין. אברהם אבינו דקדק במצוות הכנסת אורחים, ובזכות המצווה הזאת הקדוש ברוך הוא הציל את לוט בן אחיו. אשרי מי שזוכה לארח בביתו אנשים בראש השנה.

בספרים מובאות כמה וכמה מעלות למי שזוכה לארח אורחים בראש השנה. ראשית, הקדוש ברוך הוא כופל את פרנסתו. כשמגיע זמן קציבת הפרנסה, נותנים לו כפול, מפני שהוא צריך פרנסה גם עבור עצמו וגם כדי שיוכל להכניס אורחים. שנית, הכנסת אורחים בראש השנה עוזרת לאדם להכריע את הכף שלו לזכות. לפעמים אדם נמצא חצי חייב וחצי זכאי, והמצווה הזאת של הכנסת אורחים היא בעלת כוח גדול; כאשר מניחים אותה על כף המצוות, היא מכריעה את כל הכף. לכן הכנסת אורחים בראש השנה היא סגולה גדולה להינצל מן הדין. עוד מובא שהיא מצילה ממיתה ומגזרות רעות, מזכה את האדם בעולם הזה ובעולם הבא, זוכה להיפקד בבנים זכרים, זוכה לאריכות ימים ומביאה טובה לו ולכל העולם.

כבר אמרנו שאמותינו הקדושות זכו להיפקד בבנים בראש השנה. שלוש מתוך האימהות שלנו זכו להיפקד בראש השנה, וזהו זמן של פקידת עקרות. לכן, אם יש נשים שצריכות פרי בטן, או נשים שאתם יודעים עליהן שצריכות פרי בטן, כדאי להתפלל עליהן בראש השנה. זה זמן מסוגל מאוד לפקידת עקרות.

בפרט, אם אדם זוכה לארח תלמיד חכם או אדם עני, המעלה גדולה עוד יותר. יש אנשים בודדים, מבוגרים או צעירים, ויש רווקים או גרושים שנמצאים לבד בבית בראש השנה. ראיתי כמה פעמים אדם רווק או גרוש שנמצא לבדו, מסכן, בראש השנה. תביא אותו אליך הביתה — איזו זכות גדולה יש לך. יש לו דין של אורח רגיל וגם דין של עני, מכמה בחינות, ולכן זו מצווה גדולה מאוד.

כך כותב רבי אברהם חמוי ז״ל, מן המקובלים, בספרו ״בית דין״: ״מה טוב ומה נעים שיבוא אורח בליל זה הביתה, כי כמה מעלות טובות הן״. מזונותיו של אדם קצובים לו מתשרי עד תשרי, כפי שאומרת הגמרא במסכת ביצה, דף ט״ז. פרנסתו של אדם נכתבת בראש השנה ונחתמת ביום הכיפורים, ועד ראש השנה הבא. צדיקים — גם נכתבים וגם נחתמים ביום הכיפורים עצמו.

מה פירוש ״חוץ מתשרי״? תשרי הוא ראשי תיבות של תורה, שבת, ראשי חודשים וימים טובים. הפרנסה בענייני חולין קצובה מראש השנה עד ראש השנה, אבל ההוצאות על תורה, שבת, ראשי חודשים וימים טובים אינן בכלל הקצבה; זהו אקסטרה שהקדוש ברוך הוא נותן לאדם.

כשאדם רואה אורח בליל ראש השנה ומביא אותו לביתו, הרי ביום הזה קוצבים לו את הפרנסה. כותב רבי אברהם חמוי: כיוון שהוא הכניס לביתו אדם זר, כופלים לו את פרנסתו. אומרים מן השמים: לא ניתן לו רק עבור עצמו; הוא מכניס אורחים וצריך שיהיה לו גם עבור אחרים. הוא נותן צדקה, עושה חסדים ומכניס אורחים, ולכן נותנים לו כפול מן הפרנסה שרצו לגזור עליו. זה דבר גדול מאוד.

בעזרת השם נשב כולנו ונעשה קידוש כדת וכדין. השנה, כיוון שראש השנה חל בשבת, בקידוש מתחילים ב״יום השישי״, ואחר כך אומרים את הקידוש של החג. בסוף חותמים: ״ברוך אתה ה׳, מקדש השבת וישראל ויום הזיכרון״, מברכים ״שהחיינו״ ויושבים לסעודה.

המנהג לעשות את הסימנים — דברים טובים, מתוקים ויפים — הוא מנהג נפלא. המנהג הנכון ביותר מבחינה הלכתית הוא לעשות את הסימנים אחרי ברכת המוציא. עושים קידוש, נוטלים ידיים, מברכים המוציא, אוכלים כזית מן הלחם, ורק לאחר אכילת הכזית מביאים את הסימנים ועושים את סדר הסימנים.

יש אנשים שנהגו לעשות הפסק בין הקידוש לנטילת ידיים: עושים קידוש, מביאים את הסימנים, אוכלים מהם, ורק לאחר מכן נוטלים ידיים. אין לומר שזה אסור, אבל אין זה מנהג נכון לפי ההלכה. אחרי הקידוש צריך להזדרז ליטול ידיים. ההפסק הזה עלול להכניס את האדם לספקות הלכתיים.

אם אדם אוכל מן הסימנים במצטבר כזית, נכנסת שאלה אם עליו לברך ״בורא נפשות״ לפני ברכת המזון. יש בזה מחלוקת הפוסקים, ולהלכה אין מברכים, מפני שברכת המזון שאנחנו עתידים לומר מוציאה גם את האכילה שאכלנו לפני המוציא. אבל מכיוון שיש מחלוקת, ספק ברכות להקל, ועדיף שלא להכניס את עצמנו לספק מלכתחילה. לכן המנהג הנכון ביותר הוא להביא את הסימנים אחרי המוציא, ולא לעשות הפסק בין הקידוש לנטילת ידיים. מי שנהג אחרת, ישתדל לשנות זאת; זה שינוי קטן, ויש בו עניין גדול.

לאחר נטילת הידיים מברכים המוציא. מנהג יפה ונכון להטביל את פרוסת הלחם בסוכר לאחר הברכה. אבל שימו לב: הסוכר אינו בא במקום המלח. לפי הקבלה המלח חייב להיות על השולחן, ותמיד שמים מלח על השולחן. כמו שנאמר: ״על כל קרבנך תקריב מלח״. בכל פעם שאוכלים ובכל פעם שעושים המוציא, צריך שיהיה מלח על השולחן.

לאחר המוציא טובלים מעט את הלחם במלח, שלוש טבילות קטנות, ואחר כך טובלים אותו בהרבה סוכר ואוכלים, כדי שיהיה מתוק ושנרגיש את המתיקות בפה. חלק גדול מן האשכנזים נוהגים לטבול את הלחם לא בסוכר אלא בדבש. המנהג שלנו הוא לשים מלח, סוכר וגם דבש: טובלים מעט במלח, אחר כך בסוכר, אחר כך בדבש ומחלקים לכולם, שיהיה מתוק ושניכרת המתיקות, וזהו סימן טוב. אין מוותרים על המלח, מפני שיש לו סגולות גדולות להסיר מן השולחן אחיזת החיצונים.

לאחר שכולם אוכלים כזית מן הלחם, מביאים לשולחן את הסימנים. זהו מנהג ישראל להביא לשולחן מיני מאכלים טובים ומתוקים. הסימנים משפיעים לכל השנה כולה. בין הסימנים יש קישואים, דלעת, רוביא, כרתי, סילקא — תרד, תמרים, תפוח מתוק בדבש או בסוכר, ראש כבש או ראש עוף או דג, כל אחד כפי מנהגו, רימון, אתרוג, ויש שמביאים גם ריאה.

אפשר להוסיף סימנים למי שרוצה. הסימנים העיקריים הם מה שאמרו חכמים, והם מופיעים בגמרא ובראשונים, אבל מי שרוצה להוסיף סימנים, ברכות ותפילות — אין בכך בעיה. אפשר להוסיף פול ולומר שיהיה לנו ״פול כסף״, ואפשר להוסיף גזר ולומר שיגזרו עלינו גזרות טובות.

מדוע מביאים דווקא את המאכלים האלה? מדוע מביאים תרד ולא גזר? רש״י, וכן רבים מן הראשונים, מביאים שהגידולים האלה ממהרים לגדול. אתה שותל אותם והם גדלים במהירות. חלק מהם גם מתוקים, כמו תפוח בדבש או רימון. אנחנו רוצים שיהיה לנו סימן שהשנה תהיה מוצלחת, שההצלחה תבוא במהירות, ושיהיו לנו מתיקות, צמיחה וברכה.

גם לשמות של הדברים האלה יש סודות. על הסילקא ועל הכרתי אנחנו אומרים: ״שיכרתו אויבינו ושונאינו וכל מבקשי רעתנו״. אנחנו מכוונים על האויבים והמקטרגים שלנו בשמים ובארץ, שיסורו מעלינו. הדבר רמוז במילה ״כרתי״. לכן בסימנים יש סודות ורמזים עליונים בשמותיהם, וגם בדרך הגידול שלהם, שהם ממהרים לגדול, וגם בטעמם, שהם מתוקים, טעימים וטובים — סימן טוב מאוד.

יש גם טעם שמביאים בשם המקובלים. אכילת עץ הדעת הייתה בראש השנה. ראש השנה הוא למעשה היום השישי לבריאה, היום שבו נברא האדם וגם היום שבו חטא. אדם הראשון, ביום שנברא, חטא ולא הצליח להחזיק מעמד אפילו יום אחד. במה חטא? באכילת עץ הדעת.

תראו מה האכילה עשתה בעולם. אכילה היא דבר קדוש, ואדם צריך להיזהר באכילה שלו. האכילה מחיה את הגוף ואת הנפש, ועל האכילה יש ברכות. הגמרא אומרת: ״מי שרוצה להיות חסיד, יקפיד בדיני ברכות״. בברכות יש עניינים גדולים מאוד; הן מחזקות את הנשמה ועושות תיקונים. בכל דבר שאדם אוכל ושותה יש ניצוצות קודש שמתבררים ועולים. הנשמות שיש באכילה מתבררות ועולות גם בכוונת האדם וגם בברכות שלו.

לכן הברכות והאכילה הן דבר גדול, וחטא אדם הראשון היה באכילה. חלק גדול מן התיקונים שעל האדם לתקן את פגמי נפשו ואת פגם חטא אדם הראשון הוא בענייני האכילה. אדם צריך למנוע את עצמו מאכילה אסורה או מהיסחפות אחרי תאוות העולם הזה באכילה, כמו שאמר שלמה המלך: ״ושמת סכין בלועך אם בעל נפש אתה״. גם כאשר אדם מונע את עצמו מאכילה, למשל בתענית, יש בכך עניין גדול.

כיוון שחטא אדם הראשון היה דרך אכילה, אנחנו בראש השנה, ביום שבו אדם הראשון חטא, עושים תיקונים באכילה. אדם הראשון וחוה נענשו על חטא האכילה, ואנחנו עושים באכילה סימנים ותיקונים כדי לתקן את חטא אדם הראשון, שחטא באותו היום, בראש השנה.

כל דבר בעולם יש לו שורש גבוה למעלה. זה לא סתם שעץ צומח. הגמרא אומרת שכל עשב ועשב שיש בעולם יש לו מלאך שמכה בו ואומר לו: ״גדל״. אפילו עשב שוטה שצומח ברחוב מבין חריצי הרצפה אינו גדל סתם. יש מלאך בשמים, כוח רוחני בשם ה׳, שמכה בו ואומר לו: גדל. לכן הדברים האלה חשובים ועליונים מאוד.

בחטא אדם הראשון נפגמו כל החושים חוץ מחוש אחד. אילו חושים יש לנו? חוש הראייה, חוש הריח, חוש השמיעה, חוש הטעם וחוש המישוש — העיניים, האוזניים, האף, הפה והידיים. חמישה חושים.

כאשר אדם הראשון חטא, הוא חטא בכל החושים חוץ מחוש הריח. לא כתוב שחוה הריחה את הפרי, ולא כתוב שאדם הראשון הריח את הפרי. הנחש התחיל לדבר עם חוה, והיא שמעה אותו כשהוא פיתה אותה; כך נפגם חוש השמיעה. לאחר מכן היא הלכה לבעלה ודיברה איתו ופיתתה אותו לחטוא, וגם הוא נפגם בחוש השמיעה.

אחר כך, כאשר הנחש לקח אותה אל העץ, נאמר: ״ותרא האישה כי טוב העץ למאכל וכי תאווה הוא לעיניים״. היא הסתכלה על העץ וראתה שהוא יפה ותאווה לעיניים, והראייה שלה התכוונה לחטוא. לאחר מכן היא נגעה בעץ ולקחה ממנו, ואכלה. כך נפגם חוש המישוש וחוש הטעם.

לאחר מכן היא נתנה גם לאדם הראשון, והוא אכל. לאדם הראשון הייתה טענה. הקדוש ברוך הוא שאל אותו, והוא אמר: ״האישה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל״. חז״ל אומרים שאישה נאמנת על בעלה בשני דברים, ואחד מהם הוא אכילה.

בעניין נידה, לאחר שאישה נטהרת היא צריכה לספור שבעה ימים נקיים, ורק אז לטבול במקווה ולהיות מותרת לבעלה. נאמר: ״וספרה לה שבעת ימים״. הגמרא אומרת שהיא נאמנת על הספירה. אם אדם ישאל את אשתו: ״מי אמר שאת ביום הרביעי או ביום השביעי? תראי לי איך ספרת״ — אין לו לשאול אותה כך; היא נאמנת על הספירה.

הדבר השני הוא אכילה. אם אדם אומר לאשתו, שיודעת את הלכות הכשרות, והיא נותנת לו מאכל, הוא יכול לאכול ואינו צריך להתחיל לבדוק את כשרותה. כמובן, מדובר באישה יראת שמים שיודעת את ההלכות. אם היא אומרת לו: ״זה בשר חלק״, הוא אינו צריך לבקש לראות את עטיפת הבשר כדי לבדוק את הכשרות; היא נאמנת.

אדם הראשון אמר: היא נתנה לי מן העץ ואוכל, ואני אכלתי. לא בדקתי אם זה עץ אסור או עץ מותר. אבל הקדוש ברוך הוא לא העניש אותו רק על כך שאכל. כך כותב הרב דסלר: על מה הוא נענש? על כפיות טובה, על כך שהאשים את אשתו. הקדוש ברוך הוא אמר לו: ״לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו״, והוא הפיל את כל האשמה עליה, כאילו היא האשמה. על כפיות הטובה הזאת הוא נזרק מגן עדן.

אילו אדם הראשון, אחרי חטא עץ הדעת, היה אומר ״חטאתי לה׳״ ולא היה מפיל את כל האשמה על אשתו, כך כותב הרב דסלר, הוא היה נשאר בגן עדן ולא היה נזרק ממנו. אדם הראשון חטא בכפיות טובה, כפי שאומרים חז״ל.

כל החושים חטאו חוץ מחוש הריח. לכן אומרת הגמרא: מהו הדבר שהנשמה נהנית ממנו והגוף אינו נהנה ממנו באותה מידה? הכוונה שהגוף נהנה מעט והנשמה הרבה — זהו חוש הריח. לכן נאמר: ״כל הנשמה תהלל יה, הללויה״. הריח נותן כוח עצום לנשמה.

כאשר אדם עצוב או נמצא בתענית, שיריח ריח טוב, הרבה ריח טוב, וינשום עמוק. הדבר מחזק מאוד את הנשמה. חוש הריח נשאר נקי וטהור.

לכן משיח צדקנו, בעזרת השם שיתגלה במהרה, ידון את בני האדם בחוש הריח, כמו שאומר הנביא: ״ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אוזניו יוכיח, והריחו ביראת ה׳״. המשיח יריח ויאמר: אתה רשע, אתה צדיק, אתה צודק, אתה חייב, אתה זכאי — הכול בחוש הריח. חוש הריח הוא החוש הטהור והנקי ביותר, שבו ישתמש מלך המשיח, מפני שלא נפגם בחטא אדם הראשון.

בסימנים שאנחנו עושים בראש השנה אנחנו מתקנים גם את האכילה שבה נפגמו אדם הראשון וחוה. הדבר מופיע בספרים רבים, בראשונים ובאחרונים, ויש טעמים רבים לסימנים האלה. הסימנים מביאים אותם לאחר שאוכלים מן המוציא כזית.

הדבר הראשון שניקח מן הסימנים הוא התמר. מברכים עליו ״בורא פרי העץ״ ומכוונים לצאת ידי חובה ולפטור את כל פירות העץ שנאכל בהמשך. אם זה תמר צהוב חדש, שגדל השנה על העץ, מברכים עליו גם ״שהחיינו״. אם הוא משנה שעברה והיה במקפיא, אין מברכים עליו שהחיינו.

מתי אפשר לברך על התמר שהחיינו? רק כאשר התמר לא היה לפנינו בשעת ברכת שהחיינו בקידוש. לכן הדרך המתוקנת והנכונה היא אחת משתיים: או שהסימנים יהיו על השולחן אך יהיו מכוסים במפה, כך שבקידוש לא נראה אותם, או — וזה הטוב ביותר — להסיר אותם מן השולחן ולהביאם רק לאחר המוציא.

לאחר שמברכים על התמר ״בורא פרי העץ״, אוכלים ממנו, ואם הוא חדש מברכים עליו גם שהחיינו. אם יש על השולחן פירות עץ חדשים נוספים, כגון חבושים וכדומה, ברכת העץ והשהחיינו על התמר פוטרות גם אותם.

ניקח גם דבר מפרי האדמה שאינו מבושל, כגון בוטן, ונברך עליו ״בורא פרי האדמה״. בכך נכוון לפטור את שאר הסימנים שברכתם בורא פרי האדמה והם מבושלים. כיוון שהם נאכלים עם הפת, לאחר המוציא אי אפשר לברך עליהם בורא פרי האדמה בתוך הסעודה. לכן לוקחים דבר שאינו נאכל עם הפת, כמו בוטן, מברכים עליו בורא פרי האדמה, והוא פוטר את שאר הסימנים.

לאחר הברכות אומרים ״יהי רצון״. על התמר, שעליו בירכנו בורא פרי העץ, קודם טועמים ואחר כך אומרים את היהי רצון. בשאר הדברים, כיוון שאין מברכים עליהם בפני עצמם, אומרים קודם את היהי רצון ואחר כך טועמים מהם. כך עושים בכל סימן וסימן.

על התמר אומרים: ״יהי רצון מלפניך, ה׳ אלוקינו ואלוקי אבותינו, שייתמו אויבינו ושונאינו וכל מבקשי רעתנו״. כאשר אומרים בתפילה הזאת ״שייתמו אויבינו ושונאינו וכל מבקשי רעתנו״, מתכוונים לשונאים ולאויבים התחתונים בעולם הזה, לאומות העולם — לאיראנים, לסורים, לעיראקים, לתימנים ולכל השונאים שלנו ומבקשי רעתנו — שהקדוש ברוך הוא יכלה אותם מן העולם.

צריך להיזהר מאוד שלא לכוון על שום אדם מישראל. אם יש לאדם מחלוקת עם מישהו מישראל, אם מישהו מציק לו או פוגע בו, חלילה לא יכוון עליו במילים האלה. אנחנו לעולם לא מקטרגים ולא מבקשים רעה על שום אדם מישראל, ובמיוחד בראש השנה. אם אדם מקלל את חברו, הוא מתקלל בעצמו; ואם הוא מבקש דברים רעים על חברו, הדבר חוזר אליו.

מה כן אפשר לבקש? שיחזור בתשובה. אפשר לומר: יהי רצון שהוא יחזור בתשובה ולא יצער אותי יותר; שיחזור בתשובה ויבקש סליחה; שיחזור בתשובה ויחזיר לי את הגזלה אשר גזל. אבל אין לבקש רעה על אדם מישראל, אלא שיחזור בתשובה.

כך מובא בגמרא על רבי מאיר בעל הנס. היו לו שכנים שהציקו לו מאוד, זרקו עליו דברים וקיללו אותו. רבי מאיר בעל הנס, שהיה קודש קודשים, רצה להקפיד עליהם ואמר: אני אתפלל שימותו. אמרה לו ברוריה אשתו, שהייתה צדקת וחכמה גדולה: ״חס וחלילה, אל תעשה כך; התפלל עליהם שיחזרו בתשובה״. שנאמר: ״ייתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם״ — לא נאמר ״חוטאים״ אלא ״חטאים״. החטאים שלהם ייתמו, והם יחזרו בתשובה.

ברוריה הייתה אישה גדולה מאוד. בגמרא במסכת עירובין, דף נ״ג עמוד ב׳, מובא שהייתה מלמדת בישיבה של רבי מאיר בעל הנס. אם הייתה רואה אדם שלומד בצורה יבשה ואינו מוציא את התורה בפיו, הייתה נותנת לו בעיטה ואומרת, כפי שמובא בגמרא, שצריך שכל האיברים ילמדו את התורה: לזוז, לדבר, להוציא את התורה ולהתלהב.

פעם אחת הלכה בדרך עם רבי יוסי הגלילי, ושניהם היו צריכים להגיע לאותה עיר. הוא שאל אותה: ״באיזו דרך נלך ללוד?״ היו שני שבילים, והוא שאל באיזו דרך ללכת. אמרה לו: ״גלילי שוטה, מה אתה אומר לי ‘באיזו דרך נלך ללוד’? אל תרבה שיחה עם האישה!״ שאל אותה: ״מה אמרתי?״ אמרה לו: היה לך לומר ״באיזה ללוד״. המילה ״נלך״ משמעה שאנחנו הולכים יחד, ואנחנו איננו הולכים יחד; אתה כאן ואני כאן. הייתה תקיפה מאוד, ברוריה, אשתו של רבי מאיר בעל הנס, צדקת גדולה. היא גם הייתה מנחת תפילין, מפני שרבי מאיר סבר שאישה יכולה להניח תפילין, וכך נהגה.

כאשר ברוריה ראתה את בעלה מקפיד על שכניו, הוא אמר לה: אני מקפיד עליהם שימותו. היא אמרה לו: חס וחלילה, אל תעשה כך; תתפלל עליהם שיחזרו בתשובה. היא התפללה עליהם, והגמרא אומרת שהם חזרו בתשובה, כיבדו את רבי מאיר בעל הנס כבוד גדול והפכו להיות תלמידיו. תראו מגדולתה של אותה אישה.

אדם לעולם לא יתפלל על שום אדם מישראל דברים רעים. אפילו אם אדם אומר: אני לא מתפלל עליך שום דבר רע, שהקדוש ברוך הוא יטפל בך — גם זה אסור. זה נקרא מסירת דין לשמים. אל תאמר לקדוש ברוך הוא שיטפל במישהו בארץ. לגויים אפשר להתפלל כך, אבל ליהודים אסור.

מי אמר זאת? שרה אמנו, צדקת וקודש הקודשים. פעם אחת אמרה לאברהם אבינו: ״ישפוט ה׳ ביני וביניך״. הגמרא אומרת שבגלל המילים האלה היא מתה בקיצור ימים, בזמן שיצחק אבינו היה בעקדה. מדוע? מפני שמסרה דין לשמים על אברהם אבינו, אפילו מתוך כוונה טובה ולשם שמים. אסור בשום אופן למסור דין לשמים.

לכן, כשאדם אומר על התמר: ״יהי רצון מלפניך, ה׳ אלוקינו ואלוקי אבותינו, שייתמו אויבינו ושונאינו וכל מבקשי רעתנו״, יכוון על השונאים ועל מבקשי רעתנו מכל האומות, אבל לא, חס וחלילה, על שום אדם מישראל.

לאחר התמר נוהגים לאכול רוביא. רוביא היא שעועית ירוקה שיש בה כמה גרגרים. אין מברכים עליה בפני עצמה, מפני שהיא מבושלת. כבר בירכנו בורא פרי האדמה על הבוטן, והוא פוטר את הסימנים המבושלים. לכל אחד מן הסימנים יש תפילה לפי הסידורים, ואין צורך לעבור עכשיו על כל נוסחי היהי רצון. התפילה היא העיקר; הטעימה מן התבשיל היא רק סימן ורק הדרך לומר את היהי רצון.

בעזרת השם יערה הקדוש ברוך הוא על כולנו רוח ממרום. שיהיה לכולנו שבוע טוב ומבורך ובשורות טובות, אמן.