הכנה לראש השנה: ענווה, תשובה והלכה למעשה

אנחנו נמצאים במוצאי שבת, פרשת כי תצא. בעזרת השם, כפי שאמרנו, פחות נעסוק בפרשה ויותר בהכנה לראש השנה. היום ניכנס גם קצת לערב ראש השנה ולהלכותיו, ולאט לאט ניכנס לראש השנה עצמו.

ראש השנה הוא היום הגדול והנורא בשנה, שבו נגזר על האדם הכול, לפרטי פרטים, בגשמיות וברוחניות. לכן האדם צריך להגיע אליו מוכן ככל האפשר.

אנחנו כבר קרובים מאוד לראש השנה, ברוך השם, לאחר שעבר השליש הראשון של חודש אלול. נחזור גם על דברים שאמרנו בשבת, כדי שמי שלא היה בשיעור יוכל לשמוע.

הרב בעל הספר בת עין כותב בספרו בשם המגיד דבר מדהים. התורה מעידה על משה רבנו: ״והאיש משה עניו מכל האדם אשר על פני האדמה״.

הגמרא אומרת ששלושה ענווים גדולים היו: אברהם אבינו, דוד המלך ומשה רבנו.

אברהם אבינו, עם כל גדולתו, עושרו, הניסים שהקדוש ברוך הוא עשה לו וגילוי השכינה שהיה דרכו, אמר על עצמו: ״ואנכי עפר ואפר״.

דוד המלך זכה למדרגות עצומות, לרוח הקודש ולמלכות גדולה מאוד. בספר מלכים, ובעיקר בספר דברי הימים, אפשר לראות כיצד כל השבטים המליכו אותו וכיצד השכינה הייתה עמו. הוא היה שואל באורים ותומים לפני שהיה יוצא למלחמה, והקדוש ברוך הוא היה עונה לו אם לצאת ואם לאו, ואם ללכת לכאן או לכאן.

למרות גדולתו העצומה אמר דוד המלך על עצמו: ״ואנכי תולעת ולא איש, חרפת אדם ובזוי עם״. דוד המלך הרג את יצרו בתעניות, ועל כך נדבר בהמשך בשם ספר הכנה.

השלישי שהיה עניו גדול הוא משה רבנו. משה היה מלך, מלך ישראל, הוציא את עם ישראל ממצרים בניסים גדולים, והעשר מכות עברו דרכו על המצרים.

מעולם לא ברח עבד ממצרים. היו שם כישופים והגנות רבות כדי שהעבדים לא יברחו, ובכל זאת משה רבנו הוציא את עם ישראל ביד חזקה.

אחר כך היו ניסים רבים במדבר: קריעת ים סוף, המן שירד מן השמים, הבאר שהתגלגלה עם עם ישראל וענני הכבוד. הכול היה מאת השם יתברך דרך משה רבנו.

עם ישראל האמין מאוד במשה, כפי שנאמר לאחר קריעת ים סוף: ״ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו״.

משה רבנו היה גם עשיר גדול, וכולם היו שרים למרותו. עם זאת, הוא לא עסק בביזת מצרים. הקדוש ברוך הוא גזר על עם ישראל לצאת ממצרים ברכוש גדול, כפי שנאמר לאברהם אבינו: ״ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול״.

עם ישראל שאל כלי כסף, כלי זהב ושמלות משכניו, ויצא ממצרים ברכוש גדול. הגמרא אומרת שעשו את מצרים כמצודה שאין בה דגים, כאילו הוציאו ממנה את כל הדגים. כל העושר שאספו המצרים במלחמותיהם ובכל העולם יצא עם עם ישראל ממצרים.

משה רבנו לא לקח דבר, משום שהיה עסוק בחיפוש ארונו של יוסף. עם ישראל נשבע ליוסף שלא יצאו ממצרים בלי לקחת את עצמותיו, כפי שיוסף השביע אותם: ״והעליתם את עצמותי מזה אתכם״, כדי שלא יעשו אותו עבודה זרה במצרים.

המדרש אומר שמשה רבנו הלך, ובשמות קודש הוציא את ארונו של יוסף, שאותו קברו המצרים בתוך הנילוס. נעשה בכך נס גדול, אך משה לא היה עסוק בביזת מצרים.

כאשר הגיעו להר סיני, משה רבנו עלה למרום להוריד את התורה. הקדוש ברוך הוא כתב את עשרת הדיברות אש שחורה על גבי אש לבנה על לוחות הברית. הלוחות היו עשויים מספיר, שהוא יהלום ברמה גבוהה מאוד.

כאשר האש חרטה את הדיברות בתוך הלוחות, נפלה למטה פסולת רבה. הקדוש ברוך הוא אמר למשה: ״פסול לך שני לוחות אבנים״. הגמרא אומרת: אל תקרא ״פסול לך״, אלא ״פסולתן של לוחות לך״ — אתה תיקח את הפסולת, ומשם תתעשר. מכאן שמשה רבנו היה עשיר.

למרות כל גדולתו, שהקדוש ברוך הוא דיבר איתו פנים אל פנים, כפי שאמר לאהרן ולמרים: ״פה אל פה אדבר בו, במראה ולא בחידות, ותמונת ה׳ יביט״, משה רבנו היה עניו מאוד.

משה רבנו הגיע למדרגות נבואה שאין לתאר. כפי שכותב המשך חכמה, אפילו האצבע הקטנה ברגלו של משה רבנו הייתה מתנבאת נבואות. הוא הגיע למדרגת מ״ט שערי חכמה. המשיח יגיע לשער החמישים, וכולנו נגיע בימות המשיח לשער החמישים. משה רבנו פתח את שער הארבעים ותשע, בבחינת ״ותחסרהו מעט מאלוהים״, כלומר לא זכה להשגה הגדולה ביותר שבן אנוש יכול להשיג, שער החמישים, אלא מעט פחות.

בכל זאת נאמר: ״ולא קם נביא עוד בישראל כמשה״. משה רבנו היה גדול הנביאים, ובכל זאת אמר על עצמו: ״ונחנו מה כי תלינו עלינו?״ — מי אנחנו בכלל? כאשר חלקו עליו קורח ועדתו, אמר: ״ונחנו מה״, כלומר אנחנו כלום.

אברהם אבינו אמר שהוא עפר ואפר, דוד המלך אמר שהוא תולעת ולא איש, ומשה רבנו אמר: ״ונחנו מה״. זו הייתה גדולתו של משה רבנו.

איך זכה משה רבנו לענווה הזאת? הרי הוא ידע שהקדוש ברוך הוא מדבר איתו ולא עם אחרים, שהוא גדול הנביאים, שהתורה ניתנה על ידו ושהוא עשיר. הוא ידע את גדולתו, ובכל זאת היה עניו.

הרב בעל בת עין אומר דבר מדהים. כתוב במשנה באבות: ״אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו״. אדם מקבל מן השמים מדרגה רוחנית בהתאם לגדולת נשמתו, למשימה שלו, לעמלו ולדברים נוספים. בני האדם אינם דומים זה לזה.

המשפט של הקדוש ברוך הוא הוא אישי לכל אדם, משום שהמדרגה שלך והמדרגה שלי אינן אותה מדרגה. אותך דנים לפי המדרגה שלך, ואותי לפי המדרגה שלי. כל אדם נמצא במסלול האישי שלו מול הקדוש ברוך הוא.

כאשר משה רבנו ראה אנשים שהיו במדרגה פחותה ממנו, הוא אמר: ״אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו״. הוא לא יכול לדון אותם, כי אילו היה במדרגה שלהם, אולי גם הוא היה חוטא באותו דבר או לא היה עושה את המעשה הגדול שעשה במדרגה שלו.

הכוונה ב״מקומו״ היא למדרגה שלו. כיוון שכל אדם נמצא במדרגה רוחנית אחרת, הפעולות שנגזרות ממנו שונות. לכן אסור לאדם להתגאות על אדם אחר או לדון אותו.

אם אתה רואה אדם חוטא, תדע שאינך יודע מתי היית במדרגה הרוחנית שלו. אילו לא היית מקבל מהשם יתברך את המתנה, את הנשמה הגדולה ואת המדרגה הרוחנית שלך, גם אתה היית עלול לחטוא באותו דבר.

זה היה סוד הענווה של משה רבנו. הוא ידע שהוא גדול מכל אדם בנבואה, ברוח הקודש ובתורה, אבל אמר: הקדוש ברוך הוא נתן לי מתנה ומדרגה רוחנית גדולה; אילו היה לוקח ממני את המדרגה ושם אותי במדרגה של חברי, אולי גם אני הייתי חוטא. לכן החשיב את עצמו פחות מכל אחד ואמר: אילו הייתי במדרגה שלו, הייתי גרוע ממנו.

מכאן לומדים כמה אדם צריך להיזהר שלא להשוות את עצמו לאחרים, לטובה ולרעה. לרעה — שלא ידון את חברו לכף חובה, אלא ידון כל אדם לכף זכות. אינך יודע מה הוא עובר, מה המדרגה שלו, מה קורה אצלו בבית, מהו תיקון הנשמה שלו ומה קשה לו.

גם ביחס לעצמו אדם לא צריך להתייאש כאשר הוא רואה את עצמו נחות לעומת אחרים. לפעמים אדם רואה מישהו שמצליח לקום לתפילה וללמוד בקלות, ואומר: אני בקושי מגיע בזמן או לומד ואיני מצליח להבין. כך אדם עלול להתייאש.

אל תתייאש ואל תשווה את עצמך לאחרים. המדרגה שלך מול הקדוש ברוך הוא אישית. אתה עובד את הקדוש ברוך הוא לפי הכלים שהוא נתן לך, ועליך להיות שמח במה שיש לך.

בראש השנה הכול אישי. בגמרא יש מחלוקת כיצד הקדוש ברוך הוא דן אותנו, ונאמר: ״כולם עוברים לפניו כבני מרון״. יש אומרים שהכוונה היא שכל אחד עובר לפניו בנפרד, כמו שסופרים את הצאן או את הבקר למעשר בהמה: מעבירים אותם במקום צר וסופרים אחד, שניים, שלושה, וכשמגיעים לעשירי מסמנים אותו והוא נעשה קודש לה׳.

כך גם משפטו של הקדוש ברוך הוא: כל אדם עומד בפני עצמו, עם המדרגה הרוחנית שלו, הטבעים שלו והגלגולים שלו. הכול אישי מאוד אצל הקדוש ברוך הוא.

מרן החיד״א כותב בספר כף אחת, שהוא אחד משבעת הספרים הכלולים בספר עבודת הקודש, בסעיף ל״ג: ״סגולה אמיתית לכל עניין, המועילה לכל אשר נקווה, היא להיות עניו באמת, מלב ומנפש; וליתן צדקה כפי משאת ידו; ולעסוק בתורה לשמה״.

הוא נותן סימן לשלושת הדברים הללו בפסוק: ״רבות מחשבות בלב איש, ועצת ה׳ היא תקום״. המילה ״עצת״ רומזת לענווה, צדקה ותורה. אם אדם מחזיק בשלושת הדברים האלה ומתחזק בהם כל הזמן, ״היא תקום״. זו הסגולה הטובה ביותר שתרומם אותו.

הדבר הראשון הוא ענווה: להסתכל על כל אדם בענווה ובגובה העיניים, לאהוב כל אדם, לפרגן לכל אדם ולא להתגאות על אף אחד. אם מישהו אמר לך דבר שפגע בך, תעביר ותמחל. אדם שמעביר ומוחל — מוחלים לו מן השמים.

המידה העליונה אצל הקדוש ברוך הוא, העולה על כל שאר המידות, היא מידה כנגד מידה. אם אתה מתנהג בענווה, מן השמים הקדוש ברוך הוא כופה את כל המערכות השמימיות, כולל מידות הדין והמקטרגים, להתנהג כלפיך בענווה. אם אתה מעביר — יעבירו לך. זו פתיחה גדולה להציל את האדם מדינים, מקטרוגים ומייסורים.

הדבר השני הוא צדקה. צדקה אינה דבר חיצוני. יש בה תיקונים רבים וסודות רבים, אבל היסוד הפשוט הוא שאדם נותן לאחרים ממה שהוא עמל עליו.

אדם שנותן צדקה מכיר בכך שהשפע שבידו עובר אליו מן הקדוש ברוך הוא, והוא לא ניתן רק עבורו אלא גם כדי שייתן לאחרים. כאשר הקדוש ברוך הוא רוצה לפרנס אדם, הוא רוצה גם לפרנס אותו וגם לזכות אותו. לכן הוא נותן לו את חלקו של העני בתוך חלקו.

כשאתה נותן מעשר וצדקה, אינך נותן רק את שלך; אתה נותן את מה שהקדוש ברוך הוא הוסיף לך מעבר לפרנסה שנקבעה לך, כדי לזכות אותך במידת הצדקה.

כאשר אדם חי בתודעה הזאת, הוא ירוץ אחרי הצדקה ויבין שהיא מצילה מן הדין, פורקת עוונות, מרחיקה ייסורים, ממתקת דינים ומתקנת תיקונים גדולים. הוא יחפש צדקה וירדוף אחר העני או אחר מי שאפשר לעזור לו.

נאמר: ״וילבש צדקה כשריון״. הצדקה היא שריון ותריס בפני הפורענות. צריך לדבוק בה מאוד.

הדבר השלישי הוא תורה. אין דבר גדול יותר מן התורה — תורה כנגד כולם. התורה היא אחד הדברים שקדמו לעולם.

הגמרא בפסחים דף נ״ו עמוד א׳ אומרת ששבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם. אין הכוונה רק שהם נבראו בזמן שקדם לעולם, אלא שהם התשתית שעליה העולם עומד. אחד מהם הוא תורה ואחד מהם הוא תשובה.

התורה קדמה לעולם תתקע״ד דורות, לפני שנברא העולם. לכן הזוהר הקדוש כותב שהקדוש ברוך הוא הסתכל בתורה וברא את העולם. התורה היא הקוד שבו נבראו כל החיים וכל העולמות, ולכן היא היסוד שמקיים את כל העולמות.

אין מצווה גדולה יותר מן התורה. תורה כוללת תורה שבכתב, תורה שבעל פה, דברי חכמים וכל מה שסביבן. התורה היא נשמת כל העולמות ונשמת כל החיים.

כאשר אדם לומד תורה, עליו לדעת שהתורה מטהרת אותו ואת הבריאה, משפיעה שפע גדול לחייו ולעולמות ומביאה תיקונים גדולים לנשמתו ולכל העולמות.

לא יעבור על האדם יום אחד בחייו בלי תורה. בצוואתו של הגאון הקדוש רבי אהרן פרירא, זכר צדיק לברכה, שהיה מקובל גדול, הוא כתב לילדיו: יהי מה שיהיה ומה שלא יעשו בחיים, שיבטיחו לו שלא יהיה יום אחד בשנה שבו לא ילמדו לפחות שלוש שעות תורה.

התורה צריכה להיות עם האדם כל הזמן, מפני שהיא יסוד כל החיים.

התשובה קדמה לעולם, כלומר היא התשתית של העולם. מכאן לומדים שהקדוש ברוך הוא חידד בבריאה את יסוד הבחירה החופשית.

כיוון שלאדם יש בחירה חופשית כל הזמן, גם לאחר שחטא לא נסתם הגולל. הוא עדיין יכול לבחור, לשוב בתשובה, לשוב למקור הטבעי והטהור שלו ולשנות את מעשיו.

התשתית של העולם בנויה כך שלאדם תהיה בחירה חופשית תמיד, ולכן הוא יכול תמיד לעשות תשובה. התשובה גדולה כל כך, שאי אפשר לעצור אותה בשום צורה. היא מגיעה עד כיסא הכבוד, כפי שנאמר: ״שובה ישראל עד ה׳ אלוהיך כי כשלת בעוונך״. הגמרא אומרת: גדולה תשובה שמגעת עד כיסא הכבוד.

אין מלאך, בריאה, מקטרג או שטן שיכול למנוע מהאדם לעשות תשובה. יש עבירות שחז״ל כתבו שהן מעכבות את התשובה או מקשות עליה, אך לעולם אינן מונעות מן האדם תשובה.

בזוהר הקדוש נאמר על השחתת זרע כאילו אין עליה תשובה. זהו דבר חמור ביותר, ולא ניכנס לעומקו. מרן השולחן ערוך כותב באבן העזר סימן כ״ג סעיף א׳ שזו העבירה החמורה ביותר בתורה, אף שיש עבירות חמורות אחרות כמו רצח.

המקובלים והמפרשים דנו רבות במשמעות דברי הזוהר. הרי נאמר: ״תשב אנוש עד דכא״, והגמרא אומרת שאפילו אם אדם חטא בכל החטאים שבעולם יש לו תשובה, עד הרגע האחרון שבו הוא יכול לשוב.

בעל התניא מסביר באיגרת התשובה, שבסוף ספר התניא, שיש שני סוגי תשובה: תשובה תתאה ותשובה עילאה. בשם ה׳ יש ה׳ ראשונה, שממנה נמשכת תשובה עילאה, עמוקה וגדולה, וה׳ אחרונה, שממנה נמשכת תשובה תתאה, תשובה תחתונה יותר.

דברי הזוהר שאין תשובה לחטא הזה מתייחסים לתשובה תתאה. תשובה רגילה, של הצטערות בלבד, אינה מכפרת על חטא זה, מפני שהוא פוגם בשורש העליון, מן הכתר העליון ועד ברית הקודש ולמטה, עד מידת המלכות.

לכן נדרשת תשובה עילאה: שהאדם ישיב את עצמו לנקודה העליונה של הדבקות בשם, יידע שהכול מאת השם וידבק בו מתוך אהבה ולא מתוך יראה. תשובה מאהבה היא התשובה שמכפרת גם על חטא זה.

בכללות למדנו שאין דבר העומד בפני התשובה. לא משנה מה האדם חטא — הוא יכול לתקן. תחילת כל התיקונים היא לעשות תשובה.

יש מחלוקת בראשונים אם מצוות התשובה נמדדת כמצווה בפני עצמה. האם עצם החרטה והקבלה לעזוב את החטא הן מצוות עשה מן התורה, או שהן אינן מצוות עשה בפני עצמן, אף שהן הופכות את האדם, לכל הדעות, לצדיק באותו רגע, משום שהחרטה פועלת כאילו האדם נברא מחדש.

הרמב״ם, בהלכות תשובה, מתאר את התשובה באמצעות הווידוי. לאחר שאדם מתחרט ומקבל על עצמו שלא לחזור על החטא, עליו להתוודות: ״והתוודו את חטאתם אשר עשו״. לדעת הרמב״ם, המחשבה והחרטה עדיין אינן מצוות עשה מן התורה; המצווה מתקיימת כאשר האדם מוציא את החרטה בפיו באמצעות וידוי.

לכן הווידוי חשוב מאוד. אדם צריך לדבר עם הקדוש ברוך הוא על חטאיו ולומר: ריבונו של עולם, חטאתי.

בתפילות אנחנו מתוודים באופן כללי: ״אשמנו, בגדנו, גזלנו״, וכן ״אנחנו ואבותינו ואנשי ביתנו״. כפי שכותב האר״י הקדוש, הדבר רומז גם לגלגולים הקודמים שלנו. זהו וידוי בלשון כללית, על כלל ישראל ועל כלל החטאים.

מלבד זאת, אם אדם זוכר חטא מסוים — ששיקר, דיבר לשון הרע, פגם בעיניים או גנב — עליו להיזכר בו ולהוציאו בפה: ריבונו של עולם, אתה זוכר? בתקופה הזאת חטאתי בדבר הזה, אני מבקש סליחה ומתודה על כך.

רבנו יונה, וכן ספר מצוות קטן והרמב״ן, סוברים שעצם החרטה והמחשבה לעזוב את החטא הן מצוות עשה מן התורה, והווידוי הוא מצוות עשה נוספת. בין כך ובין כך, אדם צריך לעשות חשבון נפש.

חז״ל רמזו על כך בפסוק: ״על כן יאמרו המושלים, בואו חשבון״. אדם צריך לשבת ולעשות חשבון נפש.

דרך פשוטה לעשות חשבון נפש היא לכתוב. אני כותב בכל שנה במחברת את חידושי התורה והרעיונות שלי, את הדברים שבהם אני צריך להתחזק ואת ההספקים שלי בתורה. אני עושה לעצמי תוכנית עבודה — מה אלמד השנה, למשל סדר זרעים, סדר מועד, סדר נזיקין, גמרא בבא קמא, ספרי קבלה וספרי מוסר — ובסוף בודק אם למדתי והתקדמתי.

כך צריך לעשות גם בענייני החטאים. היצר הרע ילחם מאוד באדם שלא יעשה זאת, אף שמדובר במשימה של כמה דקות, עשר דקות או רבע שעה, לפי מידת הפירוט.

גם גברים וגם נשים צריכים לשבת ולכתוב על דף במה חטאו השנה, במה הם חלשים ובמה אינם מספיק טובים: איני מדקדק מספיק בדברים, אני מאחר לתפילות, אני מעליב את אשתי, אני משקר במצבים מסוימים וכדומה. צריך לכתוב ולא להתבייש; הדף הוא רק בינך לבין הקדוש ברוך הוא, ואחר כך יש להחביא אותו היטב.

בצד השני של הדף יש לכתוב את המצוות והדברים שבהם רוצים להתחזק: לדקדק יותר במעשר, להגיע בקביעות לשיעורים בימי שלישי, להוציא ספר, לכבד יותר את האם ולהתקשר אליה פעמיים בשבוע, וכדומה.

כך יהיו בדף שני אזורים: ״סור מרע״ ו״עשה טוב״. לאחר מכן יש לבחור לפחות דבר אחד מכל צד ולהילחם עליו בכל תוקף במשך השנה. אפשר לבחור גם שלושה דברים, אך העיקר לקבל דבר שאפשר להקפיד עליו באמת.

אפשר לקבל על עצמך דבר קטן, גם אם אנשים מזלזלים בו, כגון להתקשר לאימא פעמיים בשבוע. זה דבר גדול וקשה. לעיתים אדם מוצא את הוריו רק כשהם בבית אבות ובמצב סיעודי, ואז עליו לשאול את עצמו היכן היה כל השנים.

אפשר לקבל על עצמך להתחזק בכיבוד הורים, לבקר אותם פעם או פעמיים בשבוע או לדאוג שהילדים יתקשרו לסבא ולסבתא. אדם שאינו הולך למקווה יכול לקבל על עצמו להתחיל ללכת, ואפשר לקבוע ללכת ביום שישי או פעמיים בשבוע.

צריך לכתוב גם את הדברים הטובים שכבר השגת השנה: מה למדת, במה התחזקת ומה הוספת בקודש. כך האדם עומד לפני הקדוש ברוך הוא ועושה חשבון נפש אמיתי: אלה הדברים שבהם אני נכשל, אלה הדברים שבהם אני צריך להתחזק, ואלה הדברים שבהם כבר התקדמתי.

אדם יכול לומר: ריבונו של עולם, אני עובד על עצמי ומבקש עוד שנה כדי להתקדם. אני אעבוד על שני הדברים האלה. כאשר רואים בשמים שאדם נמצא בתוכנית עבודה, רציני, נלחם ועמל, אומרים: הוא באמת מבקש חיים מסיבה אמיתית.

בעשרת ימי תשובה אנו אומרים: ״זכרנו לחיים, מלך חפץ בחיים, כותבנו בספר חיים למענך אלוהים חיים״. ״למענך״ פירושו: ריבונו של עולם, אנחנו מבקשים חיים כדי להיות קרובים אליך ולעשות לך נחת רוח.

כאשר אדם בא בטענה כזאת, מידת הדין נסתמת. הקדוש ברוך הוא אומר: הוא אינו הצדיק הגדול ביותר, אבל הוא מתקדם, פורש מרע ומוסיף בקודש. ניתן לו עוד שנים, ובכל שנה יתקדם עוד, עד שיגיע למדרגות גדולות.

החוכמה הגדולה היא להתקדם מדרגה אחר מדרגה. יש אדם שקופץ למדרגה בפעם אחת, ואחר כך הכול מתרסק לו. זו אינה חוכמה גדולה.

נאמר: ״מי יעלה בהר ה׳ ומי יקום במקום קודשו?״ רבים עולים בהר ה׳ לשבוע או לשבועיים ואחר כך מתרסקים. מה ששווה הרבה הוא להתקדם כל הזמן, לעלות מדרגה אחר מדרגה ולהגיע למדרגה רוחנית גבוהה. זה עמל של כל החיים, לא בבת אחת ולא בקסם.

הגוף והנשמה נמצאים כל הזמן במחלוקת ובמלחמה. הגוף מושך למטה, לתאוות: הוא רוצה לאכול ולישון הרבה, עריות וזימה, לדבר לשון הרע, לצחוק, להסתובב ולבטל את הזמן. זו הנפש הבהמית שבאדם, שמחפשת בהמיות.

לעומתה, הנשמה האלוקית רוצה דבקות בשם, קדושה ותורה. אדם צריך לעמול שלא ייתן לגוף להשתלט על חייו. צריך להכניס את הגוף למצב בריא ומאוזן, אך לא לתת לו יותר מדי.

לכן רבים מהחכמים עשו דברים שנועדו להחליש מעט את הגוף, כדי שלא ישלוט בחייהם. חלקם עשו תעניות וחלקם תענית דיבור.

הגאון מווילנא כותב שבכל רגע ורגע שאדם בולם את פיו הוא זוכה לאור עליון גדול מאוד. אדם שמקבל על עצמו תענית דיבור זוכה לדבר השקול להרבה תעניות.

תענית דיבור יכולה להיות לכמה שעות או ליום שלם. למשל, אדם יכול לומר: בשעת הלימוד, מאחת עד שתיים, אני מקבל על עצמי בלי נדר תענית דיבור. בזמן הזה לא אדבר ולא אענה לטלפונים. הזמן שבו האדם אינו מדבר מזכה אותו באור עליון.

הדבר מכניס את הגוף למסגרת ומונע מהנפש הבהמית להשתלט על כל התחומים בכל רגע. זהו דבר שצריך לעמול עליו הרבה.

התשובה היא דבר גדול, וגם הצדיקים הגדולים ביותר עושים כל הזמן תשובה. כל אדם עושה תשובה לפי מדרגתו, והוא יודע את צרות נפשו, את מעלותיו ואת כישלונותיו.

אדם צריך לדבר הרבה עם הקדוש ברוך הוא, להתבודד ולפנות אליו כל הזמן. ראיתי השבוע צדיק שלא הייתי אצלו כמה שנים, שאצלם למדתי כשהייתי נער. הוא סיפר לי על סבתה של אשתו, שהייתה מתוניס או מטריפולי. בכל פעם שהיו רואים אותה, שפתיה היו ממלמלות; היא הייתה מברכת, מתפללת ומדברת כל הזמן.

שאלו אותה עם מי היא מדברת, והיא הייתה עונה שהיא מדברת עם הקדוש ברוך הוא. היא התפללה על החיילים, על האברכים, על הרבנים ועל הילדים. כל הזמן דיברה עם הקדוש ברוך הוא.

הדבר התמים הזה הוא מדרגה גדולה: שאדם מרגיש שהקדוש ברוך הוא נוכח ושומע אותו, ובכל זמן פנוי מדבר איתו: ריבונו של עולם, אני צריך כך וכך; תעזור לי; אני מתוודה על הדבר הזה.

אדם שמרגיש את הקדוש ברוך הוא נוכח בחייו מדבר איתו כל הזמן, כדבר איש אל רעהו, ובמיוחד בחודש אלול. היצר הרע מנסה להכניס בו מחשבה שהוא מוזר: מה אתה מדבר כל שנייה עם הקדוש ברוך הוא? אבל זו אינה שיגעון, אלא האמת.

הגמרא אומרת בשם רבי יוחנן: ״ולוואי ויתפלל אדם כל היום כולו״. הכוונה היא שאדם ירגיש שהקדוש ברוך הוא נוכח וידבר איתו.

גם בברכות אנחנו מברכים את הקדוש ברוך הוא בלשון נוכח: ״ברוך אתה ה׳ אלוהינו מלך העולם, שהכול נהיה בדברו״. המילה ״אתה״ מבטאת כאילו האדם עומד מול הקדוש ברוך הוא.

הרמ״א כותב בסעיף הראשון באורח חיים: ״שויתי ה׳ לנגדי תמיד״. זה כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים ההולכים לפני האלוהים. מי שרוצה להיות במדרגה גדולה צריך לשוות את הקדוש ברוך הוא מול עיניו תמיד.

אדם שמרגיש שהקדוש ברוך הוא נוכח חוטא פחות, כי אם המלך מסתכל עליו — כיצד יחטא? נוסף על כך, המעשים שהוא עושה מקבלים משמעות ותוכן. הוא מחבר את הבריאה הגשמית לדבקות אלוקית. זה נקרא ייחודים — לייחד את הבריאה ואת הגשמיות עם הקדוש ברוך הוא.

זו מעלת הצדיקים, וכל אדם יכול להגיע אליה ברמה כזו או אחרת.

נעבור להכנה לראש השנה, החל מערב ראש השנה. ערב ראש השנה הוא היום שלפני כניסת ראש השנה. מכיוון שראש השנה נכנס בערב, כל היום שלפניו הוא היום האחרון בשנה.

ליום הזה יש כוח אדיר. צריך להיכנס אליו מתוך תשובה, ויש בו כוח לתקן דברים רבים מן השנה שחלפה. יש כלל שהכול הולך אחר החיתום: אם אדם היה צדיק כל חייו וביום האחרון נעשה רשע, הדבר הולך אחר הסוף; ואם היה רשע כל חייו וביום האחרון נעשה צדיק גדול, בסוף הוא נקרא צדיק. הכול הולך אחר החתימה.

ערב ראש השנה הוא יום גדול מאוד. צריך לדקדק בו במצוות, להתפלל ולעשות מעשים כדי לתקן את השנה שחלפה.

מנהג חסידים ואנשי מעשה להתענות בערב ראש השנה. מי שיכול להתענות בקלות ובכוחות גופו — מצוין. מי שאינו יכול להתענות יום שלם יכול להתענות חצי יום. בירושלמי נאמר שגם תענית של חצי יום מועילה, וכך מובא גם באיגרת התשובה של בעל התניא.

מי שאינו יכול לצום תענית גופנית יכול להוסיף תענית דיבור של שעה, שעתיים או שלוש, כפי יכולתו, כדי להביא את היום האחרון של השנה לקדושה גדולה. יש לכוון בכך לתשובה ולמחילת העוונות.

כלל ישראל נהגו לעשות בערב ראש השנה התרת נדרים, התרת קללות וביטול חלומות רעים, פתרונות רעים ועין הרע בפני שלושה.

יש המדקדקים לעשות זאת בעשרה, והדבר עדיף, משום שכל דבר שיש בו עשרה יש בו השראת שכינה גדולה, כפי שאומרת הגמרא: ״בעשרה שכינתא שריא״. אם אין עשרה, אפשר לעשות את ההתרה בפני שלושה.

גם נשים, אם יכולות לבוא לבית הכנסת להתרת נדרים בערב ראש השנה או בסוף הסליחות, טוב שיעשו זאת. חשוב להיכנס לראש השנה בלי עוון נדרים.

נדרים הם דבר חמור מאוד. הגמרא אומרת שבעוון נדרים בניו ואשתו של האדם מתים כשהם קטנים, רחמנא ליצלן. הפה של האדם קדוש, כפי שנאמר: ״לא יחל דברו״ — אל יעשה את דיבורו חולין. בשמים מחשיבים את דיבורו של האדם, ולכן עליו להיזהר שלא לנדור נדרים ולא לקיימם.

בנוסח התרת הנדרים שתיקן מרן החיד״א, שרוב בתי הכנסת, לפחות הספרדים, נוהגים לומר, עושים גם התרת קללות ומתירים עין הרע ודברים נוספים.

עין הרע אינה דבר שצריך לחיות בפחד ממנו, אך הגמרא אומרת שמתוך מאה אנשים שמתים, תשעים ותשעה מתים מעין הרע. לכן אדם צריך להיזהר שלא לעשות עין הרע לאחרים, לא להסתכל בצרות עין על אף אחד, אלא לפרגן ולומר: ריבונו של עולם, מגיע לו, תן לו עוד.

אם נתפסה באדם עין הרע, ההתרה שעושים במסגרת התרת נדרים מועילה להסיר אותה. גם אם קיללו את האדם, ההתרה מועילה.

גם פתרון חלומות נכלל בכך. הגמרא במסכת ברכות אומרת שחלום הוא אחד משישים בנבואה. חלומות אינם דבר סתמי, ולכן אם אדם חולם חלום טוב שיכתוב אותו.

החלום ממתין להתקיים לפי הפירוש שיפרשו אותו. הגמרא אומרת: ״חלמא דלא מפרשא כי אגרתא דלא מקריא״ — חלום שלא פירשו אותו הוא כאיגרת שלא קראו אותה. כל עוד לא קראו את האיגרת, לא יודעים מה כתוב בה והיא אינה מתבצעת.

אם אדם מספר את החלום למישהו והלה אומר לו שזה נראה לא טוב או שדבר מסוים בחלום הוא סימן רע, החלום עלול להתפרש לפי הפירוש שאמר לו. לכן אין לספר חלומות אלא למי שאוהב את האדם מאוד, לתלמיד חכם הבקי בפירוש חלומות או לאדם שמבין בקבלה.

רבי יהודה פתיה כותב במנחת יהודה שאדם יספר את חלומותיו למי שבקי לפרש אותם על פי הסוד. יש בחלומות רמזים עמוקים שמתלבשים בדברים שהאדם רואה, ואדם שיש לו דעת יכול לפרש אותם לטובה.

ההתרה מועילה גם לפירושים רעים שפירשו לאדם על חלומו ונתפסו בו.

בסליחות של ערב ראש השנה אומרים וידוי כרגיל, בין אם אומרים את הסליחות לאחר חצות ובין אם לפני עלות השחר.

בשחרית של ערב ראש השנה לא אומרים תחנון, משום שראש השנה הוא יום טוב ובערב יום טוב לא אומרים וידוי, כפי שנוהגים בכל ערבי הימים הטובים.

במנחה שלפני כניסת ראש השנה כן אומרים וידוי. בשחרית לא אומרים משום ערב יום טוב, אך במנחה רוצים להיכנס לראש השנה מתוך תשובה.

מנהג ישראל קדושים ללכת בערב ראש השנה לבתי עלמין, בעיקר לקברות צדיקים, ולבקש שזכותם תעמוד לנו ושיתפללו עלינו. בזוהר ובגמרא כתוב שנפשות הצדיקים עולות בראש השנה למעלה לחקור ולדרוש מה נעשה בדין של החיים. לכן מקדימים להתפלל אצלם ולבקש שיעמדו בתפילה עלינו.

כניסה לבית העלמין אינה דבר פשוט. צריך להיכנס אליו כמה שפחות, ובמיוחד מי שיודע שחטא, משום שזה מקום שבו המזיקים עלולים לתפוס את האדם.

מי שהולך לבית העלמין במקרה שהוא חייב, כגון ללוויה או לאדם קרוב, עדיף שיטבול במקווה לפני ההליכה. לפי המהר״ח ויטאל, במקומות שונים, עדיף גם לכסות את המצח, למשל בכובע. על מצחו של האדם רשומים העבירות והפגמים שלו, וכאשר אדם פגום נכנס לבית העלמין, יש מזיקים ורוחות שעל פי מה שהם רואים במצחו עלולים להידבק בו.

מותר ללכת לקברות צדיקים, ובמיוחד כאשר מדובר בציון נפרד שאינו בבית עלמין כללי. גם אם הציון נמצא בבית עלמין כללי, אפשר ללכת, אך יש ללכת ישירות לציון ולהיזהר. כדאי להשתדל לטבול לפני, ואם אפשר גם אחרי.

אין איסור ללכת ללוויה או לבית העלמין כאשר יש בכך צורך של כבוד או קרבה. האזהרה היא שלא להסתובב בבתי עלמין ללא צורך.

כאשר אדם הולך לקברי צדיקים, עליו להיזהר שלא לשים את מגמתו אל המתים ולא לבקש מהצדיק עצמו דבר.

אין לומר לצדיק: בבא סאלי, אני מבקש ממך שתהיה לי פרנסה. אסור לבקש מצדיק דבר. מותר לבקש מהקדוש ברוך הוא בזכות הצדיק שנמצא במקום הקדוש, או לבקש מהצדיק שיתפלל על האדם ויברך אותו לפני הקדוש ברוך הוא.

אנחנו מבקשים שזכות התורה, המעשים הטובים, הצדקות והקדושה של הצדיק יעמדו לנו בתפילה. אין לבקש מהצדיק עצמו דבר, ויש להיזהר בכך מאוד.

נוהגים להסתפר בערב ראש השנה. שערות האדם, ובמיוחד השיער שעל הראש, מסמלות דינים קשים. לכן לא טוב לתת לשיער להאריך יותר מדי, ויש לקצץ אותו.

יש גם טעם נוסף: אדם שהולך למשפט על חייו אמור להיות טרוד, ולא לחשוב על תספורת וגילוח. כאשר אנחנו מסתפרים לפני ראש השנה, אנו מראים שאנו בוטחים בהשם יתברך שימצא לנו זכות, ירחם עלינו וידון אותנו לכף זכות.

אנו מבקשים בסליחות: רחם עלינו, זכה אותנו וחפש לנו זכויות. רק הקדוש ברוך הוא יודע למצוא את המחשבה הטובה שלנו ולהכריע את הכף לטובה. הקדוש ברוך הוא חפץ שנצא זכאים.

בערב ראש השנה יש להשתדל מאוד לתת צדקה בעין יפה. הצדקה מסוגלת לכפרת עוונות, לעזור לאדם במשפט ולהכריע את הכף.

האדם אוהב את ממונו. הממון נקרא דמים, משום שהדם והממון קרובים אליו מאוד. אדם עמל על ממונו, והוא חלק מנפשו. כאשר הוא נותן צדקה, הוא כאילו מפריש מחלבו ומדמו ומקריב חלק ממנו על המזבח. לכן לצדקה יש כוח גדול מאוד.

צריך להרבות בצדקה כל השנה, ובפרט בחודש אלול ובערב ראש השנה, כדי לבוא עם זכות הצדקה ליום הגדול.

המקובל רבי ששון בן משה פרסיאדו, בספר שמן ששון, חלק ג׳, דרוש סוכות, כותב שמצא סגולה גדולה לתת צדקה בשיעור ק״ס פרוטות כסף, כלומר 160 פרוטות כסף. זה שווה לארבעה גרם כסף, לפי מחיר הכסף בשוק באותו זמן. מחלקים את הכסף לעניים, וההנאה שלהם מן הכסף מכריעה את הכף לטובה.

לכסף זה יש עניין של פדיון נפש. גם רבי חיים פלאג׳י כותב בספר שו״ת לב חיים, חלק ב׳ סימן קצ״ז, לעשות פדיון נפש בערב ראש השנה ובערב יום הכיפורים בק״ס פרוטות כסף. כך כתבו עוד מקובלים, ואשרי מי שעושה זאת.

יש מנהג שנשים יפרישו חלה בערב ראש השנה. אישה שיודעת להכין לחם יכולה להכין בערב ראש השנה עיסה בשיעור קילו ושש מאות שישים ושישה גרם ולהפריש ממנה חלה בברכה.

לוקחים חתיכה מן העיסה ומפרישים אותה לצד. מי שאינה יודעת את הנוסח יכולה להסתכל בסידור במקום של הפרשת חלה.

אישה שעושה זאת בערב ראש השנה יכולה להיכנס ליום הדין עם זכות שתכריע את הכף לטובה. עליה לכוון שהיא מתקנת את חטא אדם הראשון.

חטא אדם הראשון התגלגל על ידי חוה, שהחטיאה את אדם הראשון. אדם וחוה נבראו בראש השנה, שהוא היום השישי לבריאה, היום שבו נברא האדם.

חז״ל אומרים שאדם הראשון נקרא כלתו של עולם. הקדוש ברוך הוא עשה אותו מעיסה של ארבעת היסודות, ולאחר מכן נפח באפיו נשמת חיים. האישה שמפרישה חלה מתקנת את מה שחוה גרמה — את טומאת כלתו של הקדוש ברוך הוא, כלומר את חטא אדם הראשון.

יש שנוהגות להפריש חלה בערב ראש השנה ויש שנוהגות בעשרת ימי תשובה. אפשר לעשות כך או כך, ואפשר גם לעשות את שניהם.

יש מצווה על כל איש ישראל לטבול בערב ראש השנה במקווה טהרה. זה דבר גדול מאוד.

לא רק גברים יכולים לטבול. גם נשים, נשואות וגם רווקות, אם הן יכולות ללכת למקווה טהרה, יכולות לטבול. כך כותב הבן איש חי. הטבילה אינה חובה לנשים, אך היא דבר גדול.

יש מקוואות שאינם מאפשרים לנשים רווקות לטבול, כדי שלא יחשבו שהן טהורות ויוכלו לעשות דבר שאסור להן. במקומות שבהם אפשר לטבול, גם אישה רווקה וגם אישה נשואה יכולות לעשות זאת.

בספר מטה אהרן נאמר שאפילו נערים ובתולות שהגיעו לגיל מצוות ראוי להם לטבול. יש לדקדק בחציצה יותר מבשאר הטבילות של הזכרים במשך השנה, שבהן לא מדקדקים כל כך. בערב ראש השנה צריך לדקדק שהטבילה תהיה כראוי.

הבן איש חי, בשנה הראשונה, פרשת ניצבים סעיף ג׳, כותב לטבול חמש טבילות. הראשונה היא לטהרה, כדי לטהר את עצמו מטומאת קרי, זב, נידה וכדומה.

הטבילה השנייה היא לתיקון הכעס. הטבילה השלישית היא למתק את הדין והגבורה בחסדים. הטבילה הרביעית היא לפשוט מעליו את בגדי החול, ובה יכוון: ״תכלה שנה וקללותיה״. הטבילה החמישית היא לקבל עליו את הארת קדושת יום הזיכרון, כלומר ראש השנה, ובה יכוון: ״תחל שנה וברכותיה״. כך כותב מרן החיד״א בפרשת ניצבים.

במקום אחר כותב הבן איש חי לכוון בטבילות כנגד נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה, וכן בשם אהי״ה במילוי ההי״ן.

בטבילה הראשונה מכוונים לטהר את הנפש, ובטבילה השנייה לטהר את הרוח. בטבילה השנייה, בתוך המים, מכוונים את שם אהי״ה במילוי: א׳-למ״ד-פ״א, ה׳-ה׳, יו״ד-ו״ו-דל״ת, ה׳-ה׳.

אנחנו נוהגים לטבול כנגד נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה, בסך הכול שבע טבילות. הטבילה הראשונה היא להסיר מן האדם את הטומאה שנטמאה בה, כדברי רבי נחמן. הטבילה השנייה היא לתקן את הכעס. נוספה טבילה אחת כנגד קבלת מצוות התשובה.

אחר כך טובלים עוד ארבע טבילות כנגד ארבע אותיות שם הוי״ה: יו״ד, ה״א, וי״ו וה״א. בכל טבילה מכוונים לכל העולמות והתיקונים הקשורים באותה אות.

אפשר לעשות את הכוונות בתנועה בתוך המים: יו״ד בצד אחד, ה״א בצד שני, וי״ו בצד שלישי וה״א האחרונה בצד האחרון. יש הרבה כוונות במקווה הכתובות בספרים, אך זהו היסוד.

טבילת המקווה בערב ראש השנה היא דבר חשוב ביותר. עדיף לטבול מן השעה החמישית ביום, כלומר שעה אחת לפני חצות. כך כותב הבן איש חי וכך כתבו רבים מן הספרים, משום שכבר יש אז הארה של תוספת יום הזיכרון, של ראש השנה.

אם ההמתנה לשעה הזאת תגרום לאדם שלא לטבול כלל, משום שהמקווה יהיה מלוכלך או עמוס, שילך לטבול מוקדם יותר. אבל אם הוא יכול, עדיף שילך שעה לפני חצות או לאחר מכן.

היצר הרע משגע את האדם שלא ילך למקווה, אך טבילה במקווה היא דבר גדול מאוד. המקווה מסיר מן האדם טומאות ופגמים, ואי אפשר להסביר עד כמה הדבר גדול. לכן אין להחמיץ את הטבילה בערב ראש השנה.