הכנה לראש השנה: חמש הדרכים לדבקות בה׳ וסגולות ליום הדין

אנחנו נמצאים לקראת פרשת כי תבוא, וממשיכים במהלך שלנו לדבר על ההכנה לראש השנה. אנחנו כבר נמצאים בחודש אלול, עברנו את מחציתו או עוברים אותה בקרוב, ומתקרבים במהירות ליום הגדול בשנה — ראש השנה, שהוא הראש לכל השנה כולה, וכל השנה תלויה בו.

צריך להבין שתשובה פירושה לשוב למשהו. למה לשוב? לשוב למקור הטבעי של האדם, שהוא קרבת אלוקים. עיקר מה שאנחנו באים לעשות בעולם הזה הוא למצוא את הדרך האישית שלנו להיות דבקים בקדוש ברוך הוא.

הדבקות בקדוש ברוך הוא היא העיקר. אדם יכול לעשות את כל הדברים כולם, את כל הכוונות ואת כל המצוות, אבל אם בסופו של דבר חסר לו הדבר העיקרי — דבקות בשם — חסר לו העיקר. דבקות בשם פירושה שהוא מרגיש שהקדוש ברוך הוא מצוי ומשגיח בכל דבר, ומייחד את מעשיו ואת כוונותיו בכל ענייניו לקדוש ברוך הוא.

אם אדם מפספס את הנקודה הזאת, הוא לא צדיק. צדיק הוא אדם שדבק בשם. הדרך שלנו לדבקות בשם היא דרך התורה. התורה והמצוות הן כלים לאורות של הקדוש ברוך הוא; אלה הכלים שאנחנו בונים כדי לקבל את האור האלוקי ולהידבק בו. כל המטרה של התורה והמצוות היא שנדבק בקדוש ברוך הוא.

בספרים כתוב שבפרקטיקה יש חמישה דברים שצריך לעבוד עליהם כל הזמן, והם יעזרו לנו להגיע למצב שבו אנחנו דבקים בשם.

הדבר הראשון הוא הדיבור — דיבור עם הקדוש ברוך הוא, דיבור ותפילה. לא רק בתפילה שאנחנו מתפללים בבית הכנסת ובמניין, אלא דיבור עם הקדוש ברוך הוא כל הזמן.

דוד המלך אמר: "האמנתי כי אדבר". יש פסוק כזה בתהילים, בתהילים קט״ז. המפרשים אומרים שהדיבור עם הקדוש ברוך הוא עוזר לאדם להיות מאמין. ברגע שאתה מדבר עם הקדוש ברוך הוא, אתה מתחיל להרגיל את עצמך שהוא נוכח לפניך.

לפני שאתה צריך הנאה, לפני שאתה הולך לקנות משהו, לפני שאתה נכנס הביתה, לפני שאתה הולך לעבודה ולפני שאתה עושה כל דבר — אתה מדבר עם הקדוש ברוך הוא. כך אתה מנכיח את הקדוש ברוך הוא בחיים שלך. הדיבור עם הקדוש ברוך הוא בכל רגע עוזר מאוד מאוד להידבק בו.

זה מה שאמר דוד: "האמנתי כי אדבר". ברגע שאני מדבר דיבורים עם הקדוש ברוך הוא, אני מתחיל להאמין יותר ויותר, והאמונה נכנסת לחיי המעשה שלי.

זו הייתה עבודת ה' הגדולה ביותר של דוד המלך. אנחנו קוראים תהילים, ולפעמים המשפטים והמילים שם גבוהים או נראים כאילו אינם מתאימים לדור שלנו. צריך לפתוח את הספרים ואת המפרשים ולנסות להבין מה כתוב בספר תהילים.

ספר תהילים הוא דיבורים פשוטים של דוד המלך עם הקדוש ברוך הוא. מנערותו, כשהיה רועה את הצאן, דרך התקופה שבה היה מלך ונרדף על ידי שאול, ועד שהתמנה למלך בפועל, המליך את עם ישראל ויצא למלחמות — כל הדיבורים של דוד עם הקדוש ברוך הוא נאמרו מהלב ובכוונה אמיתית, מתוך דבקות בשם. הם הפכו להיות ספר הספרים של עם ישראל, והספר הנקרא ביותר ביהדות, ואולי בעולם בכלל.

הדיבור עם הקדוש ברוך הוא מנכיח אותו בחיים, ואז אנחנו נדבקים בו. רבי נחמן מברסלב כותב בשיחות הר״ן על דוד המלך, שהוא היה מדבר עם הקדוש ברוך הוא כל הזמן, ובפרט לפני שהיה הולך לישון.

כתוב בספר תהילים: "בכל לילה מיטתי בדמעתי ערשי אמסה". הגמרא אומרת שדוד המלך היה מקבל על עצמו ייסורים בכל לילה. הוא היה קורא לייסורים שיבואו עליו כדי לכפר על עוונותיו, והיה בייסורים גדולים. כל גופו היה מוציא הפרשות מוגלה מתוך צער ומתוך כאבים, ובבוקר היה קם מחדש. כך היה בכל לילה.

כתוב בשיחות הר״ן שדוד המלך היה שם את הכרית על ראשו ומדבר עם הקדוש ברוך הוא. כך היה שם כל הזמן, כל הזמן מדבר עם הקדוש ברוך הוא.

כשאדם רוצה להידבק בשם, עליו להרגיל את עצמו לבקש מהקדוש ברוך הוא כל דבר, גם לפני וגם אחרי, ולהגיד תודה על כל דבר. נפל לך משהו, נתקלת במשהו או קיבלת משהו — תודה, ה', זה נמחק, הכול לטובה. נפל לך משהו וקיבלת מכה? מצוין, תגיד "מזמור לתודה".

ברגע שאתה מתחיל לחשוב ולהבין שהכול באמת מאת ה', ושהשם לא עושה לך שום דבר בעולם שכואב לך או חסר לך בלי שזה באמת טוב לך, אתה מתחיל לחיות באמונה. הקדוש ברוך הוא לא מחפש להעניש אותך, לדקדק איתך או לייסר אותך סתם. הוא רוצה לעזור לך לתקן, מתוך מגמה טובה, מחשבה טובה ואהבה.

הדבר השני הוא תורה. כשרוצים להידבק בשם, אי אפשר לעשות זאת בלי תורה. צריכים ללמוד תורה — כל אחד ברמתו, כל אחד בשעות שלו וכל אחד בסגנון שלו.

התורה היא הדבר החשוב ביותר בכל העולמות. היא הקוד שבו הקדוש ברוך הוא ברא את כל הבריאה כולה, ולא רק ברא אותה פעם אחת, אלא מחיה אותה בכל רגע. כמו שכתוב: "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית".

איך הוא מחדש את מעשה בראשית בכל יום תמיד? על ידי התורה. מה שכתוב בתורה "ויהי אור" אינו רק דבר שקרה פעם; הוא מתחדש בכל יום. על ידי התורה הקדוש ברוך הוא בורא מחדש ומחיה מחדש את כל העולמות כולם.

אדם שרוצה להיות קרוב לה' ורוצה לעשות תשובה צריך להרגיל את עצמו לדבר עם הקדוש ברוך הוא, והדבר השני הוא תורה — שיהיו לו סדרים מסודרים.

יש אנשים שמתחילים ספר, קוראים קצת מכאן וקצת משם, אין להם סדר קבוע, הם פותחים ספרים וקוראים איזה משפט שיוצא. כך לא לומדים תורה. צריך להתחיל, לשים סימניות, לסמן ולעבור. צריך להיות רציני בלימוד שלך.

כשאדם לומד למבחן באוניברסיטה או רוצה לעשות תואר, הוא מסמן, משתמש במרקרים, כותב ומסכם. כשהוא בא ללמוד תורה, לעומת זאת, הוא מדלג, פותח וסוגר. זה לא רציני. למה את זה למדת ברצינות ואת זה אתה לא לומד ברצינות?

לכן צריך ללמוד תורה באופן קבוע, עם הספקים, לשים סימניה, לסמן ולעבור, ולא להתחיל ספר בלי לסיים אותו. כך יש קניין של תורה. לדבר שלומדים באופן קבוע יש כוח גדול, גם אם לומדים מעט זמן.

הגמרא אומרת: "כל קבוע כמחצה על מחצה דמי". זה מושג בהלכות איסור והיתר. למשל, אם יש בפארק שמונה דוכנים כשרים ושני דוכנים שמוכרים בשר לא כשר, ואי אפשר להבדיל ביניהם, והילד הביא לחמנייה עם נקניקייה בלי לדעת מאיזה דוכן — מותר לאכול. יש לנו כלל: "כל דפריש, מרובא פריש". מה שפרש והגיע אליי, כנראה הגיע מהרוב, והרוב כשר. זה בדיעבד, מפני שהילד כבר הביא את המאכל.

אבל אם יש שלוש חנויות קבועות, שתיים מוכרות בשר כשר ואחת מוכרת בשר לא כשר, והילד הלך לקנות ואי אפשר לדעת מאיזו חנות קנה, יהיה אסור לאכול את הבשר. גם כאן יש רוב, אבל החנות הלא כשרה קבועה. הכלל הוא: "כל קבוע כמחצה על מחצה דמי". דבר שהוא קבוע מקבל תוקף, ולכן זה נעשה ספק, וספק דאורייתא לחומרא.

כך זה גם ברוחניות. אדם לומד אפילו שעה ביום, חצי שעה ביום או שעתיים ביום, לפי מה שהוא יכול. הוא לא לומד כמו רבי שמעון בר יוחאי, כל היום תורה, אבל הלימוד שלו קבוע. גם כשהוא לומד, יש לו ספרים קבועים ושיעורים קבועים, והוא מוסר נפש עליהם בקביעות. לקביעות יש כוח גדול מאוד, כאילו למדת חצי יום.

בגמרא בסנהדרין ובמקומות נוספים שואלים מה שואלים את האדם בעולם הבא: "נשאת ונתת באמונה?" והשאלה השנייה היא: "קבעת עתים לתורה". יש מחלוקת בין שתי גמרות מה שואלים קודם, אבל בכל מקרה שואלים אם קבעת עתים לתורה.

לא שואלים רק אם למדת תורה, אלא אם קבעת עתים לתורה. אדם יכול לומר: למדתי במצטבר, בממוצע שלוש שעות ביום, אבל הלימוד לא היה קבוע — לפעמים למד, לפעמים לא ולפעמים דילג. לעומת זאת, אדם שלמד שעה אחת, אבל בשעה קבועה, בזמן קבוע, בלימוד קבוע ועם רב קבוע — יש ללימוד שלו כוח הרבה יותר גדול.

אי אפשר להתקרב באמת לקדוש ברוך הוא בלי תורה. אדם יכול לומר שיש לו לב טהור והוא עושה מעשים טובים, וזה נפלא, אבל הוא צריך גם קביעות עתים לתורה. התורה היא הכלים הגדולים ביותר שנתן לנו הקדוש ברוך הוא כדי לקבל את האור האלוקי.

הדבר השלישי הוא מחשבה על הקדוש ברוך הוא. כבר דיברנו כמה פעמים שאדם ישווה את הקדוש ברוך הוא מול עיניו. כך כותב הרמ״א בתחילת אורח חיים: "שויתי ה' לנגדי תמיד". זה כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלוקים.

צריך כל הזמן לשוות את שם ה' מול העיניים ולחשוב שהקדוש ברוך הוא מצוי ומשגיח. אדם יכול לשבת בבית, בלי כוח ללמוד, להסתכל על הרחוב ולחשוב איך הקדוש ברוך הוא מנהל את הכול — את כל הצבעים, את כל הרחובות, את כל הרכב האוויר. הכול הוא הקדוש ברוך הוא.

כל רגע של מחשבה כזאת, שהקדוש ברוך הוא מצוי ומשגיח, הוא מצוות עשה מן התורה. תראה כמה מצוות אדם יכול לעשות ביום רק במחשבה הזאת. כמה פעמים הוא יחשוב איך הקדוש ברוך הוא מנהל הכול ויאמר: "וואו, איזו השגחה".

להרגיל את עצמך לחשוב על הקדוש ברוך הוא מועיל מאוד לדבקות בשם. יותר מזה, צריך ממש לשוות את שם ה' מול העיניים.

דיברנו על ארבעת העולמות: אצילות, בריאה, יצירה ועשייה, ומעליהם עולם הנקרא אדם קדמון. כנגד כל אחד מהעולמות יש שם ה' במילוי אחר: ע״ב, ס״ג, מ״ה וב״ן.

השם הגבוה ביותר במילוי הוא י־ה־ו־ה במילוי יודי״ן: יו״ד, ה״י, וי״ו, ה״י. כשמסתכלים עליו וחושבים עליו, הוא מוריד שפע מהעולמות הגבוהים, מעולם האצילות.

אחר כך יש שם במילוי יודי״ן ואלפי״ן, שנקרא ס״ג, מפני שהגימטרייה של המילוי היא שישים ושלוש. אחריו יש שם מ״ה, במילוי אלפי״ן, והשם האחרון, כנגד עולם העשייה, נקרא שם ב״ן, מפני שהגימטרייה של המילוי שלו היא חמישים ושתיים.

שם ב״ן הוא השם שאפשר לטהר איתו כל דבר בעולם העשייה, מפני שהוא שייך לעולם העשייה. לפני שאוכלים, מסתכלים על האוכל ומכוונים את השם הזה כדי לטהר את הדבר.

בכל מקרה, אדם צריך להתחיל לחשוב על הקדוש ברוך הוא, על שמותיו, על ההשגחה שלו, על האהבה שלו לעם ישראל ועל השמירה שלו עלינו. כל רגע של מחשבה כזאת גורם לאדם להידבק בקדוש ברוך הוא, ובכל רגע כזה של מחשבת אלוקים הוא מקיים מצוות עשה מן התורה.

הדבר הרביעי הוא שמירה של קדושה. אין אדם שנדבק בקדוש ברוך הוא ומתקרב אליו בלי לשמור את עיניו, את הקדושה שלו ואת המחשבה שלו.

המחשבה, העיניים והפה של האדם חייבים להיות טהורים. אם לא, לעולם לא תתקרב לקדוש ברוך הוא. זהו דבר שהדור האחרון פרוץ בו מאוד, מפני שיש פיתויים רבים והכול נמצא מסביב.

ככל שאדם יידע את הדבר הזה ויעבוד עליו, הוא יתקרב מאוד לקדוש ברוך הוא. אין דבר שמקרב את האדם לקדוש ברוך הוא כמו קדושה. זה בעיקר אצל גברים, אבל גם אצל נשים: להסתכל רק במקום שמותר, לחשוב רק מה שמותר ולדבר רק מה שמותר — כל זה מדביק את האדם בקדוש ברוך הוא.

אדם יכול ללמוד אלף שעות תורה ביום, אף שיש רק עשרים וארבע שעות ביממה, וללמוד יומם ולילה, אבל אם בסופו של דבר הוא מסתכל בדברים לא טובים וחושב מחשבות לא טובות, הוא רחוק מהקדוש ברוך הוא ואינו יכול להיות קרוב אליו. התורה צריכה לחול בכלי טהור.

הדבר החמישי הוא מידות טובות. חייבים לסגל מידות טובות.

הגמרא, המופיעה גם במסכת תענית דף כ״ח ע״א, מספרת — ואני קורא את המעשה ממסכת כלה, בפרק שביעי: "לעולם תהא נאה בכניסתך ותהא נאה ביציאתך, ועלוב לאנשי ביתך". אל תתגאה על אנשי הבית ואל תכעס על כל דבר.

עוד נאמר: "ותהא ממעט בעסק ועסוק בתורה". תעשה עסקים, אבל הפרופורציה, הלב, הכוונות והמעמד שלך צריכים להיות יותר בקדושה.

אמרו על רבי שמעון בן אלעזר — ובגרסה במסכת תענית כתוב רבי אלעזר בן רבי שמעון — שהיה בא ממגדל גדור מבית רבו, רוכב על החמור ומטייל על שפת הים. הוא מצא אדם מכוער.

כנראה רבי אלעזר למד תורה אצל רבו, אולי סודות ודברים עליונים, והיה במצב רוח מרומם. הגמרא בתענית אומרת שהייתה דעתו זחוחה. הוא ראה את אותו אדם ואמר לו: "כמה אתה מכוער! שמא כל בני עירך מכוערים כמותך?"

אמר לו אותו אדם: "לך לאומן שעשאני, ותאמר לו: כמה מכוער כלי זה שעשית".

כיוון שידע רבי שמעון שחטא — או רבי אלעזר, לפי הגרסה בתענית — ירד מן החמור והשתטח לפניו. אמר לו: "נעניתי לך, מחול לי. טעיתי, תמחול לי". אמר לו האדם: "איני מוחל לך, עד שתלך ותאמר לאומן שעשאני: כמה מכוער כלי זה שעשית".

הוא הלך אחריו שלוש מילין. מצאו אנשי עירו ויצאו לקראתו, ואמרו לו: "שלום עליך, רבי". הוא הפנה אותם לאחוריו ואמר: "איזהו רבי? אותו מכוער". אמרו לו: "זה שבא אחריך הוא רב גדול". אמר להם: "אם זה רב, אל יהיו כמותו בישראל".

תלמידיו, שהיה חביב עליהם, צעקו עליו: "מה עשה לך?" הוא סיפר להם מה אמר לו אותו אדם, והם אמרו לו: "אף על פי כן, מחול לו". בסופו של דבר הוא מחל לו.

מכאן לומדת הגמרא: "לעולם יהא אדם רך כקנה, ואל יהא קשה כארז". יש שני סוגי גידולים: קנה, שהוא דבר רך ונענע עם הרוח, וארז, שהוא עץ חזק מאוד.

כאשר באות ארבע רוחות השמים, רוחות קשות מכל הכיוונים, הקנה הולך ובא עמן. הוא מתכופף ומתרומם חזרה. כאשר הרוחות עומדות, הקנה חוזר ועומד במקומו. לפיכך זכה הקנה שייטלו ממנו קולמוס, שבו כותבים ספרי תורה ומזוזות וסופרי סת״ם משתמשים בו, מפני שהוא מסמל גמישות ורכות.

הארז אינו כן. הוא חזק, אבל כאשר באה רוח צפונית או דרומית, היא הופכת אותו ועוקרתו על פניו. בסופו של דבר באים עליו סתתים, מסתתים בו ומסככים בו בתים, ואת השאר מסיקים באש. אין לארז זכות מיוחדת — בונים בו בתים ומדליקים בו מדורות.

צריך לשאול: האם הגיוני שרב גדול כמו רבי שמעון בן אלעזר או רבי אלעזר בן רבי שמעון יתפוס אדם ויאמר לו: "כמה מכוער אתה"? איזה רב ואיזה אדם נורמלי יעשה דבר כזה? מדובר באחד התנאים, מגדולי העולם.

התוספות על הגמרא בתענית דף ח׳ ע״א אומרים, לפי פירוש הכתוב במסכת דרך ארץ, שהאדם שאותו פגש היה אליהו הנביא. כלומר, אותו אדם מכוער שרבי אלעזר בן רבי שמעון בר יוחאי פגש היה אליהו הנביא כשהוא מלובש כך, והוא ניסה אותו.

אבל עדיין צריך להבין: אתה רואה אדם מכוער, וכך אתה אומר לו שהוא מכוער? זה לא הגיוני. יש מפרשים שאומרים שרבי אלעזר, שהיה אדם קדוש, ראה על מצחו של האדם את כל מעשיו. כפי שהסברנו בשיעורים, מי שיודע יכול לראות על מצחו של האדם את מעשיו, וגם בידיים.

אצל גבר מסתכלים ביד ימין ואצל אישה ביד שמאל. ביד ימין אפשר לראות את המזל של האדם, וביד שמאל את מעשיו ביחס למה שנגזר עליו, מפני שיש מעשים שמשנים את המזל. במצח אפשר לראות את כל העבירות של האדם, למי שיודע לראות.

רבי אלעזר בן רבי שמעון בר יוחאי היה קדוש עליון. הוא הסתכל על האדם הזה וראה אדם עם מעשים רעים מאוד. כשאמר לו: "איזה מכוער אתה", הכוונה הייתה: אני רואה עליך קליפות וטומאות; מה עשית ומה אתה עושה?

אותו אדם, שאנו מגלים לפי התוספות בשם מסכת דרך ארץ שהוא אליהו הנביא, אמר לו: "לך לאומן שעשאני". אל תיכנס לחשבונות עם הקדוש ברוך הוא. יש אומן שעשה אותי, והוא יודע מה הצבעים שלי, במה חטאתי ולמה חטאתי, והוא יודע לשפוט אותי. אתה אינך הקדוש ברוך הוא.

נכון שיש לנו דין חינוך. אני לא הקדוש ברוך הוא, ולכן לא אאיר לילדים ולא אחנך אותם? לא. יש לנו דין חינוך. אבל במהות, אדם אינו יכול לשפוט אף אחד; רק הקדוש ברוך הוא יודע הכול.

לכן צריך לעשות את ההשתדלות שלנו, אבל באמת, מול הקדוש ברוך הוא, צריך תמיד לדבר זכות על ישראל. אנחנו לא יודעים לשפוט אף אחד.

כמו שהסברנו בשם בעל בת עין: מדוע משה רבנו היה עניו מכל האדם? מפני שהוא הסתכל על כל אדם, גם כשהוא חוטא, ואמר: אילו היה לו המדרגה הרוחנית שקיבלתי והנשמה שקיבלתי, הוא לא היה חוטא. ואילו לי הייתה המדרגה והנשמה שלו, אולי הייתי חוטא יותר ממנו. לכן היה דן כל אדם לכף זכות.

רבי אלעזר ראה אדם שנראה מכוער במעשיו. הכול היה לבוש, ואליהו הנביא עשה זאת כדי ללמד אותו: לעולם יהא אדם רך כקנה. גם אדם שנראה לך שאתה טוב ממנו — אל תזוח. אינך יודע מי חשוב יותר אצל הקדוש ברוך הוא.

יש אדם שעל פי הדין וההלכה הוא רשע, ויש אדם שעל פי הדין וההלכה הוא צדיק; מי שרובו זכויות נקרא צדיק, ומי שרובו חובות נקרא רשע. אבל זה לעניינים הלכתיים. במהות איננו יודעים את המחשבות שלפני הקדוש ברוך הוא.

אם תהיה קשה כארז, תדקדק יותר מדי על אנשים, לא תמחול, לא תעביר ותדון כל הזמן לכף חובה — בסוף תבוא רוח ותעקור אותך על פניך. אם תהיה רך כקנה ותאמר: עשו לי, אמרו לי, יאללה, אעביר; מי אני שאשפוט אותו? לך תדע מה הוא עובר. אדם שהוא רך כקנה, הקדוש ברוך הוא מתנהג איתו מידה כנגד מידה.

אם אדם קפדן, מקפידים עליו מן השמים. צריך להכניס את הדבר הזה עמוק לראש: כל פעם שאתה מקפיד על אדם, אתה גורם שיקפידו עליך מן השמים. אם יפתחו לכל אחד מאיתנו את הספרים, אנחנו נתבייש בושה גדולה. אדם אינו רוצה שיפתחו לו את הספרים.

הגמרא אומרת שיש שלושה דברים שאסור לעשות, ואחד מהם הוא "מעיין בתפילתו". אדם מתפלל בחוזקה ואומר: למה הקדוש ברוך הוא עדיין לא נתן לי את זה? למה עוד לא נתן לי? הגמרא אומרת שבמקרה כזה פותחים את הספרים שלו בשמים. אתה כל כך בטוח שבגלל שהתפללת צריכים לתת לך? בוא נראה מי אתה, אולי אתה באמת צדיק יסוד עולם. אינך רוצה שיפתחו לך את הספרים.

ברגע שאתה רך כקנה, מתנהג בענווה ומעביר, אתה גורם שיתנהגו אליך כך מן השמים. זו עבודה גדולה.

נחזור להכנה לראש השנה. דיברנו על ערב ראש השנה, על עניין המקווה ועל דברים נוספים. ראש השנה כולו סימנים. לא נדבר עכשיו על הסימנים שעל השולחן, אבל ראש השנה הוא כולו סימנים.

כתוב במדרש תנחומא, בפרשת תצווה, סימן ג׳, דבר מדהים: יש סימן טוב להדליק בראש השנה הרבה אורות בבית, ולא רק אורות, אלא למלא את הבית בנרות, ואם אפשר — בשמן זית.

אומר רבי חנינא סגן הכהנים: "אני הייתי משמש בבית המקדש, ומעשה ניסים היה במנורה". היו מדליקים אותה מראש השנה, מערב ראש השנה, והיא לא הייתה כבה עד השנה האחרת. המנורה הייתה מחזיקה בשמן של ערב ראש השנה עד ערב ראש השנה של השנה הבאה.

פעם אחת הזיתים לא עשו שמן טוב ולא היה שמן. הכהנים התחילו לבכות: אין שמן למנורה. רבי חנינא מספר שהוא היה בבית המקדש ומצא את המנורה דולקת יותר ממה שהייתה דולקת כל ימות השנה. נעשה נס כפול: השמן שנשאר משנה שעברה התרבה, והכול התמלא.

לכן כתוב שצריך להדליק את המנורה בשמן זית זך, כתית למאור. במנחות שמקריבים בבית המקדש צריך גם שמן, אבל שם לא כתוב שצריך שמן כתית.

כתית פירושו שלוקחים זית ולוחצים אותו, ואת הטיפה הראשונה שיוצאת מכל זית לוקחים. תחשבו כמה זיתים צריך בשביל בקבוק אחד. זו הכוונה ב"כתית למאור" — הכתיתה הראשונה מיועדת להדלקה.

למה מקפידים במנורה על שמן זית זך כתית למאור, ובמנחות השמן מספיק ואין צורך בכתית? אומר המדרש: אמר הקדוש ברוך הוא, למנורה אני עושה לכם נס — אתם שמים שמן בראש השנה והוא נשאר עד ראש השנה הבא. ממילא, אם מדליקים רק פעם אחת בשנה, תדליקו בשמן זית זך כתית. אבל למנחות, שבהן שמים שמן כל הזמן, זה דבר רגיל.

מכאן למדו חכמים שבערב ראש השנה יש עניין להדליק נרות ושמן, מפני שהשמן בבית המקדש היה מתרבה מראש השנה עד ראש השנה. יש ברכה גדולה של אור גדול מערב ראש השנה.

לכן נשים ידליקו בערב ראש השנה נרות נשמה לצדיקים ולנפטרים שבמשפחה, ובכלל יש עניין להדליק הרבה אורות. לא לומר: תכבה פה, לא צריך את האור הזה. בראש השנה משאירים את כל האורות דולקים. זה סימן מצוין וסימן טוב מאוד.

הדלקת הנרות בערב ראש השנה היא גם הדלקת הנרות האחרונה של השבת מכל שבתות השנה, וזה דבר חשוב מאוד.

בערב ראש השנה נשים נוהגות לעשות הפרשת חלה, מפני שהאישה קשורה לחטא אדם הראשון. אדם הראשון היה חלתו של עולם. הקדוש ברוך הוא יצר אותו מארבעה יסודות — עפר, אדמה, אש ומים או רוח — וערב אותם יחד, ברא את האדם ולבסוף נפח בו נשמת חיים. לכן אדם הראשון נקרא חלתו של עולם.

למה יש תיקון גדול בהפרשת חלה? מפני שהאישה פגמה בחלה של הקדוש ברוך הוא. כאשר היא עושה הפרשת חלה, זה תיקון למה שפגמה בחטא אדם הראשון, כשנטמאה חלתו של עולם — אדם הראשון.

אותו דבר בנר. נר של ערב שבת, ובמיוחד נר של ערב ראש השנה, הוא תיקון לאישה הקשורה לחטא אדם הראשון ולחטא חוה, שהחטיאה את אדם הראשון. לכן יש בנר של ערב ראש השנה כפרה לאישה על הדברים שהיא צריכה לתקן, עד השורש של חטא אדם הראשון.

הגמרא במסכת שבת דף כ״ג ע״ב אומרת בשם רב הונא: "הרגיל בנר הויין ליה בנים תלמידי חכמים" — מי שרגיל בנר זוכה לבנים תלמידי חכמים.

רש״י אומר שמדובר בנר של שבת ושל חנוכה. "הרגיל בנר" פירושו שהוא מקפיד ומהדר בו, מדליק בשמן זית, בכלים יפים ובמקום יפה. זו סגולה לבנים תלמידי חכמים.

חז״ל מספרים שרב הונא היה עובר על פתח ביתו של רבי אבין וראה נרות יפים דולקים. אשתו של רבי אבין הייתה מהדרת ומדליקה נרות שבת יפים, בכלים יפים ועם הרבה שמן. אמר רב הונא לתלמידיו: "שני גדולים יצאו מכאן". ואכן נולדו רב אידי בר אבין ורב חייא בר אבין, שני תלמידי חכמים גדולים.

בפרט צריך לדקדק בכך בערב ראש השנה, מפני שראש השנה קשור מאוד לילדים. ראש השנה הוא זמן פקידת עקרות.

הגמרא במסכת ראש השנה דף י׳ ע״ב אומרת ששרה, רחל וחנה נפקדו בראש השנה. שלושתן היו עקרות, והיו עוד עקרות, אבל שלושת אלה נפקדו בראש השנה. מכאן אומרים חז״ל שראש השנה הוא זמן פקידת עקרות.

לכן אישה תתפלל על הילדים שלה. זה הזמן שבו שורש הנשמות יוצא בראש השנה. יש להתפלל גם על נשים שצריכות זיווג ועל מי שצריך פרי בטן. הזמן המסוגל הוא נרות ערב ראש השנה, ולכן אישה תדליק אותם בהידור גדול ובשמחה גדולה.

ראש השנה עצמו הוא יום קדוש ויום הדין. לכאורה, ביום דין אדם שיש לו משפט לחיים או למוות מתרגש, מצטער, בוכה ומתענה. ואילו אנחנו בראש השנה אוכלים, שותים, שרים ושמחים ואוכלים תפוח בדבש. האם מותר לבכות בראש השנה?

בעיקרון ראש השנה הוא יום טוב, ולכן אסור להצטער בו. אסור לאדם לעורר את עצמו לבכות בראש השנה או לגרום לעצמו צער ולהתעורר לבכי.

מצד שני, האר״י הקדוש כותב בשער הכוונות, בלשון המהרח״ו, שמורו האר״י היה נוהג לבכות הרבה בתפילות ראש השנה, ומכל שכן בתפילת יום הכיפורים. הוא היה אומר שמי שבכייה אינה נופלת עליו בימים האלה, זו הוראה שאין נשמתו הגונה ושלמה.

האר״י הקדוש אומר שיש בראש השנה שני ימים. היום הראשון הוא יום דין קשה, והיום השני הוא דין רפוי. חלק מהאנשים נידונים ביום הראשון וחלק ביום השני. אדם צריך להתפלל שהקדוש ברוך הוא ידין אותו ביום השני, מפני שמי שנידון ביום הראשון מדקדקים איתו יותר, ואילו ביום השני אין מעיינים ומדקדקים כל כך.

איך אדם יודע אם הוא נידון ביום הראשון או ביום השני? אומר האר״י הקדוש שאם אדם מרגיש התעוררות בלב ובכייה רבה מאליה בתפילה, הרי זו הוראה שהוא נידון באותה שעה למעלה. הוא מתפלל, פתאום משהו מתעורר בו, יש התרגשות והתעוררות, ופתאום יש לו דמעות — זו השעה שדנים אותו בשמים. אז צריך לתפוס את הראש חזק ולהתפלל.

הדבר יכול לקרות ביום הראשון או ביום השני. הגאון מווילנא, כפי שמובא בספר מעשה רב בסימן ר״ז, אמר להקפיד שלא לבכות בראש השנה.

אין כאן סתירה. מה שאמר האר״י אינו שאדם יגרום לעצמו בכי. אם אדם עושה ניגונים של בכייה ומנסה לבכות, שלא ינסה. אבל אם הוא מתעורר מעצמו לבכות, זה סימן טוב, שהנשמה שלו מתעוררת, ובאותה שעה הוא נידון — ולכן יבכה.

כללו של דבר: ראש השנה אינו יום שבו מייסרים ומצערים את עצמנו. צריך לחשוב מחשבות טובות. אבל אם אדם מתעורר לבכי ויש לו התעוררות הלב, ואם הבכי יוצא מאליו, שיבכה ויתפלל מעומק ליבו, כי זו השעה שבה דנים את האדם.

בראש השנה נוהגים הספרדים, ובחלק מהמקומות גם האשכנזים, לפתוח את ההיכל בסוף התפילה. פתיחה זו נמכרת בדמים מרובים ונקראת "פתיחת הפרנסה". מה המקור לכך ומה הקשר לפרנסה?

המקור הוא גם באר״י הקדוש. בספר פרי עץ חיים, בשער התפילות, בראש השנה, פרק ז׳, הוא אומר: "וקודם קדיש בתרא, שלא יחסרו לו מזונותיו כל השנה, יאמר המזמור כד בתהילים".

זהו המזמור שאנו אומרים: "לדוד מזמור, לה' הארץ ומלואה, תבל ויושבי בה". לפי האר״י הקדוש, אמירת המזמור אחרי הקדיש האחרון של תפילת ראש השנה היא סגולה שלא יחסר לאדם פרנסה כל השנה.

לכן מוכרים את פתיחת ההיכל בדמים מרובים. אבל פתיחת ההיכל עצמה אינה כתובה באר״י הקדוש. כתוב לומר בסוף ראש השנה את המזמור, בלי כוונות מיוחדות ובלי שהאר״י מזכיר פתיחת היכל.

מי שלא פתח את ההיכל לא הפסיד דבר בפרנסה. צריך לומר את המזמור. פתיחת ההיכל היא סימן: כמו שאני פותח את ההיכל, כך ייפתחו שערי הפרנסה. אבל במהות, העיקר הוא אמירת המזמור והכוונה שהכול של הקדוש ברוך הוא: "לה' הארץ ומלואה, תבל ויושבי בה, כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה". הכול של הקדוש ברוך הוא, והפרנסה מאת ה'.

יש בתי כנסת שבהם אנשים קבועים קונים בכל שנה את פתיחת ההיכל של הפרנסה, כאילו זו המצווה שלהם. זו טעות. אדם קנה פעם אחת בחמשת אלפים שקל, או בעשרת אלפים או בסכום אחר שהוא יכול להרשות לעצמו — בשנה הבאה עליו לתת למישהו אחר.

אם היה תלוי בי, הייתי קובע שאי אפשר לקנות את פתיחת ההיכל בכל שנה: מי שקנה שנה אחת לא יקנה בשנתיים הבאות. אם יש פתיחת היכל בשחרית, אפשר לקנות בשחרית, אבל לא נכון שאדם אחד יתעקש לקחת את הכול בכל שנה ולהעלות את המחיר.

את המזמור יכולים לומר כולם יחד. לפי האר״י הקדוש, לא כתוב כלל לפתוח את הדלתות; זה מנהג אחרונים שנהגו בו כדי לעשות סימן. לכן לא צריך להתרגש מזה יותר מדי. מי שזה עושה לו טוב ורוצה לפתוח ולומר את המזמור בקול — מצוין, אבל אם קנית פעם אחת, תשחרר את המצווה לאחרים.

זה לא מועיל לאדם לפרנסה שהוא מתעקש לקחת בכל שנה, ובינתיים הוא מצער את כולם. ככל שאדם לומד לוותר, שיוותר גם לאחרים. מי שלא פתח את ההיכל לא צריך לדאוג; הפרנסה שלו אינה קשורה לפתיחת ההיכל. שיאמר את המזמור, והוא מועיל לכולם לפרנסה.

הניקוד בשם ה', כפי שדיברנו כמה פעמים, משתנה מברכה לברכה. יש שם הוי״ה, ולפעמים מנקדים אותו בחיריק, בסגול, בפתח או בקמץ. כל ניקוד, כפי שכתוב באר״י הקדוש בשער טנת״א, הוא כנגד אחת הספירות.

מה הכוונה? זה כמו כתובת. אדם כתב מכתב וצריך למען אותו למקום מסוים. כך אנו שמים את הניקוד בשם ה' — למשל חיריק, שהוא כנגד בינה — ושולחים את התפילה לספירת הבינה, כדי שתעלה אותה לקדוש ברוך הוא.

יש חכמה, בינה, חסד וכל שאר הספירות. אנחנו מפעילים את הספירות, מן האל״ף ועד התי״ו.

במזמור הזה יש מחלוקת כיצד מכוונים את שם ה'. מרן החיד״א כותב לכוון כפי שכתב בעל משנת חסידים, במסכת ליל ראש השנה, פרק ח׳: יו״ד בשווא, הה״א הראשונה בסגול, הו״ו אחריה בקמץ או בפתח, והה״א האחרונה ללא ניקוד. כך מכוונים באמירת "לה' הארץ ומלואה".

הניקוד אינו דבר סתמי; הוא כמו כתובת של דבר שפותח דבר.

הבן איש חי כתב בספר לשון חכמים לומר את המזמור לא רק בראש השנה וביום הכיפורים, אלא בכל אחד מעשרת ימי תשובה. הוא אינו כותב שם כיצד לנקד את שם הוי״ה, אלא לומר את המזמור כפי שהוא. כך כתב גם מרן החיד״א.

לאחר אמירת המזמור יש תפילת "יהי רצון" המופיעה בסידורים. ברוב הסידורים לא מופיע הנוסח המתוקן ביותר. הנוסח המדויק לתפילה שאחרי המזמור מופיע בספר כף אחת למרן החיד״א, בסימן ת״ד, ושם זו תפילה על הפרנסה.

נאמר שם: "יהי רצון מלפניך, ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו, האל הגדול, הגיבור והנורא, שתתמלא רחמים ותחונן עלינו, למענך או למען קדושת המזמור הזה וקדושת השם הקדוש". בסוף יש תוספות של כוונות ושמות חשובים שאינם מופיעים ברוב הסידורים.

מי שרוצה יוכל לקבל את הנוסח המתוקן בקבוצת אתר השיעורים, להדפיס אותו ולקרוא אותו בראש השנה בפתיחת ההיכל של הפרנסה. נוסח מרן החיד״א הוא המדויק ביותר.

התפילות האלה נועדו למשוך שערי שפע. על שערי השפע יש ממונים, מלאכים שונים, וכשיודעים לכוון בשמותיהם — בלי להוציא את השמות בפה — הדבר מעורר את הממונים להעלות את התפילות לקדוש ברוך הוא ולהוריד את השפע.

נסיים בפרשת השבוע, פרשת כי תבוא. האור החיים הקדוש אומר על הפסוק "ויהי כי תבואו אל הארץ" — "ויהי" הוא לשון שמחה, שהרי אין "ויהי" אלא לשון שמחה. "ויהי כי תבואו אל הארץ" מלמד, מקל וחומר, שאין שמחה אלא בארץ.

שמחה אמיתית ושלמה יכולה להיות רק בארץ ישראל. זו הארץ היחידה בעולם שכתוב עליה: "עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית השנה".

אין הכוונה שעיניו של הקדוש ברוך הוא אינן נמצאות בחוץ לארץ, או שהוא אינו רואה מה קורה בניו יורק. הכוונה היא שההשגחה של הקדוש ברוך הוא בארץ ישראל עמוקה הרבה יותר ויורדת לפרטי פרטים יותר מאשר בחוץ לארץ.

ארץ ישראל היא מקום קדוש, וזה לא דבר סתמי. הגמרא בכתובות אומרת שכל העולה ארבע אמות בארץ ישראל מוחלים לו על כל עוונותיו, אם הוא חושב מחשבת תשובה ומתבונן בגדלות ה'. יש אומרים שמדובר במקום בארץ ישראל שלא היה בו קודם, כלומר בארבע אמות חדשות. לכן גם כאשר אדם הולך עוד כמה צעדים במקום חדש בארץ ישראל, הוא זוכה לעוד מחילת עוונות בזכות ארץ ישראל.

אדם צריך להיות שמח בחלקו ככל האפשר, להסתכל בטוב של הקדוש ברוך הוא ולדעת שאנחנו נמצאים במקום של ניסי ניסים. כשמסתכלים על ארץ ישראל ועל מדינת ישראל, רואים נס גדול מבחינה תורנית, ביטחונית, חקלאית, כלכלית ובכל תחום.

אף על פי שלא הכול מושלם, אנחנו צריכים להודות לה', להסתכל בעין טובה ולשמוח.

המצווה שהתורה מצווה בפרשה היא יישוב ארץ ישראל, כמו שכתוב: "וירשתם אותה וישבתם בה". כשאנחנו מגיעים לארץ ישראל, יש לנו מצווה לרשת אותה ולשבת בה.

מה ההבדל בין ירושה לישיבה? הרמב״ן אומר שירושת הארץ פירושה שלא נניחנה ביד האומות ולא לשממה. אסור להשאיר חלק בארץ ישראל לגויים או לשממה. אי אפשר לומר: לא אנחנו ולא אתם, שטח ניטרלי. אסור. ירושת הארץ היא לכבוש אותה, וישיבה בה פירושה שלא להשאיר אותה שממה.

אנחנו זכינו בדור שלנו ליישב את ארץ ישראל, וזו זכות גדולה ואדירה.

הרמב״ם החשיב מאוד את מצוות יישוב ארץ ישראל, עד שלא מנה אותה כמצווה בפני עצמה. יש פירוש אחר של מגילת אסתר, ממפרשי הרמב״ם, אבל רוב מפרשי הרמב״ם אומרים שהוא לא מנה את מצוות יישוב ארץ ישראל מפני שאינה מצווה אחת בלבד; כל המצוות כולן כלולות בה.

זו מצווה שכלולות בה מצוות רבות, ובפרט כל המצוות התלויות בארץ ישראל — עשרות רבות של מצוות שאפשר לקיים רק בארץ ישראל.

ראש השנה מתקרב. שנזכה כולנו, בעזרת השם, לבשורות טובות, לכתיבה ולחתימה טובה.

תודה רבה וברכה מרובה למשפחת אביגדור שהאירה אותנו כאן בצפון ואירחה את השיעור בבית. שיהיו בשורות טובות, ברכה והצלחה בכל מכל כל, ברכות ורשומים עד בלי די, כתיבה וחתימה טובה. ערב טוב לכולם ובשורות טובות.