תשובה עליונה: איך מתקנים את שורש החטא בראש השנה

מוריי ורבותיי, ערב טוב, בשורות טובות וברוכים הבאים. אנחנו בעזרת ה׳ ממשיכים בסדרת השיעורים שהיא הכנה לראש השנה, היום הגדול והנורא, ואנחנו מתקרבים אליו בצעדי ענק. יום אחד — או יומיים, יותר נכון — שמכריעים את כל השנה כולה. לפני שניכנס שוב לענייני ההלכה, נדבר עוד כמה מילים על עניין התשובה. נקרא מדברי הרב קוק בספר ״אורות התשובה״, וגם מדברי ספר מפורסם שלומדים בו הרבה בישיבות, ״נתיבות שלום״ לאדמו״ר מסלונים, זכר צדיק וקדוש לברכה.

ההכנה לראש השנה היא דבר חשוב מאוד. כמו שכבר הסברנו, תשובה היא דבר עליון ונשגב מאוד, וצריך להבין אותה. בזוהר הקדוש כתוב שיש תשובה תתאה ויש תשובה עילאה — תשובה תחתונה ותשובה עליונה. אמרנו את זה בהקשר לדברי הזוהר, שכתוב בהם שעל פגם הברית אין תשובה. איך יכול להיות? הרי גם העבירה החמורה ביותר בתורה יש לה תשובה, אז מה פתאום הזוהר אומר שאין לזה תשובה? ראינו כבר שחלק מהראשונים והגמרא בכמה מקומות, ובמיוחד במסכת כלה, האריכו בזה, וגם בשולחן ערוך באבן העזר מדובר בחומרת העניין. ובכל זאת, אין הכוונה שאין תשובה כלל, אלא שאין תשובה בתשובה תתאה; בתשובה עילאה בוודאי שיש.

תשובה תתאה היא תשובה שקרובה יותר לתשובה מיראה. אדם מפחד מן הדין, מפחד מן העונש, ולכן הוא עושה תשובה. זו תשובה שיש לה כוח, אבל היא תשובה תחתונה. כמו שאומרת הגמרא, בתשובה מיראה הזדונות נעשים לו כשגגות, וגם תשובה מן הסוג הזה אינה מתקנת הכול, ובכלל זה את פגם הברית. תשובה עילאה, לעומת זאת, היא תשובה שקרובה לדבר עמוק ועליון יותר — תשובה מאהבה. אדם באמת אינו עסוק רק בשאלה אם ייענש או לא ייענש. מתוך אהבת ה׳ והכרת גדלותו הוא משנה את אורחותיו. תשובה כזאת, שהיא הדבקות של האדם בשורשו העליון, מתקנת את כל הדברים כולם. כמובן, גם אהבה עוברת דרך יראת ה׳, אבל השורש הוא החיבור העמוק והאהבה.

בראש השנה, אף על פי שזהו יום הדין, אנחנו מכוונים יותר דווקא לתשובה העליונה. תשובה תחתונה היא תיקון חלקי; התשובה העליונה היא כאשר אדם מבין את גדלות ה׳, נדבק בו באהבה, והדבקות הזאת מקלפת מעליו את כל החטאים. כמו שכותב רבי צדוק הכהן מלובלין בספר ״צדקת הצדיק״, החטאים הם דבר חיצוני לעם ישראל. צריך להבין את זה: זה כמו לבוש מלוכלך. לא אני התלכלכתי — הנשמה עצמה אינה יכולה להתלכלך לעולם. ״אלוקיי, נשמה שנתת בי טהורה היא; אתה בראתה, אתה יצרתה, אתה נפחתה בי״. ומה פירוש ״נפחתה בי״? אומר הזוהר הקדוש: ״מאן דנפח — מדיליה נפח״. מי שנפח את הנשמה, נפח אותה משלו, מעצמו. יש בך חלק אלוקה ממעל, חלק אלוקי, ובו לא יכול להיות שום שינוי ושום ירידה.

הרב אברהם יצחק הכהן קוק היה צדיק גדול וגדול מאוד בתורה. הוא היה פוסק אדיר, וגם שמרן מאוד — לא מן המקילים. עם זאת, הוא פעל בקרב החילונים, בקיבוצים ובמקומות רחוקים מאוד, וקירב אנשים שהיו לא רק אדישים אלא אף אנטי־דתיים ופעלו להוציא אנשים מן הדרך. משום כך חלק משמעותי מן העולם התורני בדורו יצא נגדו בצורה תקיפה וחמורה. צריך לדעת שלפני המחלוקת הזאת הרב קוק היה מגדולי ישראל על כולם, ולא היה בזה שום ספק.

הייתה בו קדושה גדולה מאוד. מסופר על אנשים שהכירו אותו בילדותו, שכאשר היה ילד קטן — בן שלוש או חמש — הוא חזר יום אחד לביתו כשכל פניו שרוטות. הוריו נבהלו ושאלו מה קרה. לבסוף התברר שעברה לפניו אישה לא צנועה, והוא שרט את פניו כדי שלא ירים את הראש. הוא היה עצום מאוד בתורה ובפסיקת הלכה, אבל הייתה בו גם נשמה גדולה. תפיסתו הייתה שהתורה צריכה לדבר על גדולת נשמות ישראל ועל גאולת ישראל במבט אחר.

הרב קוק כתב באחד ממאמריו: ״הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה, אלא מוסיפים אור״. מה עומד מאחורי המשפט הזה? הוא לא אומר שאדם גדול אינו יודע לצעוק על דבר שאינו טוב. ודאי שהוא יודע להכיר ברע ולומר שהוא רע. אבל ככל שאדם נמצא במדרגה גדולה יותר, הוא מבין שצעקה על הרשעה אינה הדרך לשנות את הדברים בעומק. במקום זאת הוא מוסיף אור, באופן שהאור הזה יוכל להתגלם גם בנשמות הרחוקות ביותר. זו הייתה תפיסתו של הרב קוק.

אינני בקי בספרי הרב קוק, קראתי בהם פה ושם, אבל אתמול חשבתי עליו, פתחתי את ארון הספרים, ונפל לידי הספר ״אורות התשובה״. שם מצאתי הגדרה יפה מאוד לתשובה. הרב קוק אומר שלגבי משך הזמן, התשובה מתחלקת לשני חלקים: תשובה פתאומית ותשובה הדרגתית. השפה של ספריו, מלבד ספרי ההלכה שלו, היא כמעט שירה — גבוהה, עמוקה וציורית מאוד. הוא כותב: ״הפתאומית באה מתוך איזה ברק רוחני הנכנס בנשמה״. אדם פתאום מרגיש צימאון לה׳, פתאום מרגיש רצון לתקן, משהו מבריק לו. לא הייתה כאן בהכרח הכנה הדרגתית; הייתה הברקה.

״בפעם אחת מכיר הוא את הרע ואת הכיעור של החטא ונהפך לאיש אחר״. יש אנשים שזה קרה להם: הם הגיעו לסיטואציה מסוימת, פתאום האירה בהם תובנה, ובבת אחת הכול התהפך. האדם מרגיש בקרבו השתנות גמורה לטובה. זו תשובה פתאומית, תשובה שבאה מלמעלה.

כמו שראינו אצל רבי אלעזר בן דורדיא. כולכם מכירים את הסיפור: לא הייתה פרוצה בעולם שלא בא עליה. הוא היה חוסך כסף, וכשהיה שומע על אישה רחוקה, אפילו מעבר לים, היה משלם, עובר מדינות וערים וימים באוניות, עד שהיה מגיע אליה. פעם אחת הגיע לאישה ששמע עליה, וכבר היה עמה בקרבה כזאת או אחרת. לפני שעשה את העבירה, היא אמרה לו: דע לך, כמו שהרוח הזאת יצאה ולא תחזור, כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלים אותו בתשובה. אישה נוכרייה ופרוצה אמרה לו: עד כאן אתה משוגע? אלוקי ישראל פולט אותך; אתה מאלה שאינם יכולים לחזור.

הוא שמע את הדברים, אסף את עצמו, ולא עשה את העבירה. באותו רגע הוא הלך להרים ולגבעות ואמר: ״הרים וגבעות, בקשו עליי רחמים״. עבר לים הגדול ואמר: ״בקשו עליי רחמים״; פנה לשמים ולארץ ואמר: ״בקשו עליי רחמים״. כולם אמרו לו: עד שנבקש עליך, נבקש על עצמנו. הגמרא מביאה פסוקים שכל הבריאה מבקשת רחמים מה׳, והם אומרים לו: מה פתאום שנבקש עליך? אתה רשע. אז אמר: ״אין הדבר תלוי אלא בי״. הוא שם ראשו בין ברכיו וגעה בבכייה, עד שיצאה נשמתו מתוך בכייה.

יצאה בת קול ואמרה: ״רבי אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא״. מי שמע את זה? רבי יהודה הנשיא, נשיא ישראל, אדם קדוש עליון. רבי יהודה הנשיא היה עשיר מופלג, עד שאי אפשר לתאר את עושרו, ובכל זאת היה קדוש מאוד. הוא זה שחתם את המשניות, ובזמן שבו תורה שבעל פה כמעט נשכחה, החליט משום ״עת לעשות לה׳ — הפרו תורתך״ לאסוף ולכתוב את כל התורה שבעל פה. הוא אף קירב את אנטונינוס, קיסר רומי, עד שהתגייר. בסוף ימיו פשט את ידיו, ספר את אצבעותיו ואמר: ״ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שאפילו באצבע קטנה לא נהניתי מן העולם הזה״. יש מפרשים שאפילו האצבע הקטנה היא רמז לתשמיש המיטה — עד כדי כך לא נהנה מן העולם הזה.

רבי יהודה הנשיא שמע את בת הקול וראה את נשמתו של רבי אלעזר בן דורדיא עולה בליווי מלאכי השרת. הוא התחיל לבכות ואמר: יש קונה עולמו בכמה שנים, ויש קונה עולמו בשעה אחת. איך זה קרה? אדם שהיה שקוע כל כך בטומאה ובתועבה, וברגע אחד עושה תשובה עד כדי כך שהוא בוכה ויוצאת נשמתו — ובשמים מכריזים שהוא מזומן לחיי העולם הבא. היה לו רגע של התחזקות, אבל מה עם כל השנים הקודמות?

זה בדיוק מה שאומר הרב קוק: יש תשובה שאינה קשורה לתהליך ארוך שעשית. היא הברקה משמים, נקודת אמת, שבה ברגע אחד החלק הגבוה שבך — הנשמה — מתחבר אליך. כמו שאמרנו בשם רבי צדוק, הנשמה לא התלכלכה; היא נשארה בטהרתה, אלא שאתה כיסית אותה בקליפות ולא היית מסוגל להתחבר אליה. ואז מגיע טריגר שמחבר אותך אל הנשמה בעומק שלה, וברגע אחד אתה מפשיל את כל הקליפות. הרב קוק קורא לזה הופעה של הסגולה הפנימית.

התשובה הזאת הופכת את האדם לאיש אחר ברגע. היא באה מתוך התעוררות פתאומית של הסגולה הפנימית והשורשית של עם ישראל בקדושתו הפנימית, על ידי השפעה נשמתית גדולה שראוי לחפש את נתיבותיה בעמקי תעלומה. אנחנו לא יודעים למה דווקא עכשיו אדם מסוים זכה לכך ולא אנשים אחרים. זו תעלומה. אבל הוא זכה באותו רגע להברקה שגרמה לו להתחבר לשורש העמוק ביותר שלו, לנשמה הקדושה שבקרבו בטהרתה השלמה. זו תשובה שאינה באה בהדרגתיות.

לעומתה, אומר הרב קוק, יש תשובה הדרגתית. לא מבריק בקרבו דבר שהופך אותו מיד מן הרע אל הטוב. הוא מרגיש שעליו לתקן את דרכיו ואת אורחות חייו. הוא עושה חשבון נפש: לא טוב לי בזוגיות, אני עצוב, משהו בחיים שלי אינו מתנהל נכון. מתוך התהליך הזה רצונו, מחשבותיו ואורח חייו כובשים לאט־לאט את דרכי היושר. הוא מוסיף עוד שעה של לימוד, פורש מעוד עבירה, מתקן עוד מידה, מיטיב את מעשיו ולומד כיצד להתקשר יותר ויותר, עד שהוא מגיע למדרגה של זיכוך ותיקון.

התשובה ההדרגתית היא עבודה יומיומית גדולה. הולכים קדימה, הולכים אחורה; שוב קדימה ושוב אחורה. צריך כל הזמן להתקדם. התשובה הפתאומית היא התשובה העליונה — הברקה של הטוב הכללי, של הטוב האלוקי השורה בכל העולמות, אור חי העולמים. האור האלוקי נמצא אצלך, אצלי ובכל דבר בבריאה. החיבור אליו הוא התשובה העילאה שעליה מדבר הזוהר.

בספר ״נתיבות שלום״ מובא הסבר יפה על הפסוק שאנחנו אומרים בראש השנה: ״לדוד מזמור, לה׳ הארץ ומלואה, תבל ויושבי בה. כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכונניה״. לא מדובר רק במזמור שאומרים כסגולה לפרנסה. בליל התקדש ראש השנה, בזמן התחדשות הבריאה, אנחנו אומרים מזמור המלמד על ייעודם ותכליתם של הארץ ומלואה, של העולם התחתון ושל כל מה שהוא מגדל: הכול שייך לה׳, והכול נועד לקרב את היהודי אל ה׳ יתברך.

בראש השנה יש התחדשות של הבריאה. לא רק שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם פעם אחת; בכל יום יש התחדשות, כמו שאנחנו אומרים: ״המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית״. אבל בראש השנה, היום שבו נברא האדם, מתעוררת התחדשות לבריאת כל העולמות מחדש. לכן אנחנו אומרים את המזמור הזה ומזכירים לעצמנו שכל הארץ ומלואה נועדו לקרב את האדם לשם.

חז״ל אומרים: ״העולם הזה דומה לפרוזדור והעולם הבא דומה לטרקלין״. הפרוזדור אינו מקום שעומד בפני עצמו; הוא מעבר אל הטרקלין, אל החדר המרכזי. כך העולם הזה הוא מעבר שמביא את האדם לעולם העליון. כל העולם הזה נברא בשביל העולם הבא, כדי שניקח מכאן משהו לשם. אם נצליח להתמקד בתובנה הזאת, נקבל הרבה דברים בפרופורציה. העולם הזה הוא אמנם מעבר, אבל הוא אינו מעבר סתמי; הוא מעבר שהוא הכנה לטרקלין.

לכאורה הדבר תמוה: העולם הזה הוא עולם של תאוות, ניסיונות, ייסורים ובלגן, וכל אלה עלולים להביא את האדם דווקא להיפך מן העולם הבא. ואם תכלית העולם הזה היא להביא אותי לעולם הבא, למה הוא בנוי כך? נוסף על כך, ידוע שתכלית הבריאה היא שהקדוש ברוך הוא נתאווה להיות לו דירה בתחתונים, כמו שמבואר גם בתניא. אם כל העניין הוא העולם הבא, וכאן אנחנו נמצאים רק בפרוזדור, מדוע הקדוש ברוך הוא רוצה דירה דווקא בעולם הזה?

התשובה היא שהעולם התחתון נעשה משכן לעליונים. כפי שכתב המגיד ממזריץ׳ על הפסוק ״מלאה הארץ קנייניך״, העולם מלא בדברים שאפשר לקנות בהם את הדבקות בקדוש ברוך הוא. הקדוש ברוך הוא הוריד את השכינה והשרה את עצמו בעולם התחתון כדי שאנחנו נוכל לאחוז באור האלוקי. בעולמות העליונים אי אפשר להשיג את האור כפי שהוא, מפני שהוא נשגב מדי. אבל כשהוא יורד ומתלבש בלבושים, אפשר להשיג ממנו משהו, ומתוך הצמצום הזה אפשר להגיע בהמשך למדרגה העליונה בעולם העליון.

כל ההנאות והאהבות של העולם הזה עשויות להביא יהודי לכך ש״יקנה״ את הקדוש ברוך הוא ויידבק בו. אתה אוהב אישה? הקדוש ברוך הוא נתן לך את כוח האהבה. יש תאוות אכילה, תאוות המשגל, תאוות ממון, תאוות ריח ותאוות צבע — כל כוח כזה יכול להיות מנותב אל הקדושה. כך אמר הבעל שם טוב הקדוש, זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל: אין רע יורד מן השמים. כאשר מתעוררת באדם אהבה או יראה שאינן מופנות למקום הנכון, אין להיבהל מן הכוח עצמו. בשורש, הכוח הזה בא מן הטוב.

הקדוש ברוך הוא נתן לאדם את מידת האהבה כדי שיוכל לאהוב את ה׳, את התורה ואת ישראל. על האדם להעלות את האהבה לשורשה. אם לא הייתה בו מידת האהבה, הוא לא היה מסוגל להגיע לאהבות הקדושות האלה. לכן, גם כאשר מתעוררת אהבה נפולה, צריך לזכור מהו השורש שלה. עצם העובדה שיש בי כוח לאהוב מזכירה לי שהכוח הזה ניתן לי כדי לאהוב את ה׳, להידבק בו, ולאהוב את התורה ואת ישראל.

הרמב״ם כותב לשון מדהימה, שאינני זוכר כרגע את מקומה המדויק: אדם שלא ידע אהבת אישה, לא ידע אהבת ה׳ מימיו. תחשבו על שיר השירים. אדם קורא: ״הנך יפה רעייתי״, ״עינייך יונים״, ואחר כך ילד שואל: אבא, מה זה השיר הזה? הרי חז״ל רצו להוציא את שיר השירים מן התנ״ך, ורבי עקיבא אמר: ״כל הכתובים קודש, ושיר השירים קודש קודשים״. מה פירוש הדבר? אהבת אישה היא הביטוי הקרוב ביותר לעומק של אהבת ה׳ — ההתרגשות לקראת התפילה, לקראת הלימוד ולקראת מחשבת ה׳. לפני החתונה אדם מתרגש מן הקרבה, חושב עליה והיא חושבת עליו. אין דבר אחר בעולם שמבטא את עומק ההתרגשות של האהבה באותה צורה. לכן הקדוש ברוך הוא נתן לנו אהבות גשמיות, כדי שנלמד מהן כיצד בשורש אנחנו צריכים לאהוב את ה׳, את ישראל ואת התורה.

כך גם בכל מידה שיש לאדם, אפילו במידות הרעות. אדם מרגיש כבוד, גאווה או רצון להתנשא — עליו לעצור ולהעלות את הדבר לשורשו. קודם כול: ״ה׳ מלך, גאות לבש״. הגאווה שאני מרגיש היא תחושה פנימית ששייכת לנשמה, שהיא חלק אלוקה ממעל, אבל אני איני ראוי להתגאות. על מה אתגאה? גם אם אני חכם שבחכמים, החוכמה אינה שלי. נולדתי עם כישרונות שקיבלתי משמים, פיתחתי אותם בעזרת יכולות שקיבלתי משמים, וגם הלימודים מומנו בדברים שקיבלתי משמים. הכול מעגל שלם של מתנות — הכול של ה׳.

כאשר אדם מרגיש כבוד, עליו לשאול: מי באמת ראוי לכבוד? מי נתן את הגשם שהרווה את האדמה וגידל את החיטה? מי נתן את הכוח המצמיח באדמה? מי נתן את המים העליונים? כאשר חושבים על זה לעומק, מתחילים להעלות את הכבוד אל ה׳ ולתקן אותו. העולם, מלשון העלם, מעלים את הקדוש ברוך הוא. אבל ״לה׳ הארץ ומלואה״ פירושו שכל הארץ ומלואה שייכים לה׳. אפשר לחיות חיים של איסור והיתר, וזה ודאי יסוד גדול: יש דברים אסורים ויש דברים מותרים. אבל אפשר גם לקלף או לצמוח מן החיים האלה לרמה נוספת, לא במקום אלא בנוסף, ולהעלות כל דבר לשורשו.

גם כשאדם נכשל במידה רעה, הוא יכול להעלות אותה לשורשה. אם התעורר בו כבוד, הוא יחשוב למי מגיע הכבוד האמיתי. וגם אם נכשל בגאווה או בכבוד מדומיין, הדבר יכול להתהפך לטובה, מפני שכעת יש לו אפשרות לעשות תשובה. התשובה היא כוח אדיר שלוקח את הרע מתוך לוע הקליפה והופך אותו לטוב. לכן ״לה׳ הארץ ומלואה, תבל ויושבי בה״ פירושו שכל המדרגות וכל המעשים, הכול של ה׳ יתברך.

לצד ההתבוננות הזאת, יש דברים שבאים בהדרגתיות ואנחנו צריכים לעמול עליהם. צריך זמן וצריך סבלנות. לפעמים לאדם אין סבלנות לצמיחה הרוחנית שלו, אבל חייבים סבלנות. נפלת? תקום. ״אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם״. גם הכישלון הוא חלק מן התהליך, מן הלמידה ומן הבנייה.

הגאון מווילנא אמר, כפי שמובא ב״אבן שלמה״ לתלמידי הגר״א, שיותר קל לו ללמוד את כל הש״ס מאשר לתקן מידה רעה אחת. ללמוד את הש״ס זה דבר גדול; מי שלומד דף יומי ומקפיד עליו מסיים את הש״ס בשבע שנים. אבל לתקן מידה זו עבודה קשה: יום־יום, עוד פעם ועוד פעם. אתה מרגיש שכבר אינך כועס, ופתאום משהו מכעיס אותך — הלכת קצת אחורה, ועכשיו צריך להתחיל מחדש. זו התשובה ההדרגתית.

בחיים הרגילים, הקשורים ליראת ה׳ ולתשובה תתאה, יש אסור ומותר, מוסרי ולא מוסרי. אבל יש גם נקודה עליונה, שבה אדם מתחיל לראות שהכול יכול להתהפך לטובה, וש״אין רע יורד מן השמים״. גם הנפילה וגם המידה הרעה מעוררות משהו עליון; הן יכולות להזכיר לאדם את הנקודות הפנימיות שיש בו ולחבר אותו אליהן. זה כבר קשור לתשובה העליונה.

יש סוגיה פילוסופית גדולה ביהדות: האם התורה היא מוסרית? האם התורה היא מקור המוסר? אם התורה מגדירה את המוסר, אז אין דבר לא מוסרי בתורה; יש דברים שאיננו מבינים את המוסר שלהם. עקדת יצחק, אשת יפת תואר ודיני נחלות — כל אלה יכולים להיראות לנו קשים מבחינה מוסרית, אבל לפי התפיסה הזאת, לא התורה אינה מוסרית; אנחנו איננו מבינים עדיין את המוסר של התורה.

אפשר לשאול גם על גזל של פחות משווה פרוטה. אדם לוקח דבר שאינו שווה פרוטה — לפי דיני התורה, אין בזה דין גזל באותו אופן. האם זה מוסרי או לא? אם התורה מגדירה את המוסר, הרי שהתורה לא אסרה זאת באותו גדר. גם בעבר היו אנשים שטעמו ענבים בשוק או זיתים בסופר לפני שקנו, ויש דברים שמבחינה מסוימת אינם נחשבים גזל. אבל בסדום ועמורה נאמר שלא נחתם דינם אלא על הגזל. אם מדובר בפחות משווה פרוטה, מה העניין? הרי היו שם גם רציחות ואונסים. אלא שיש כאן יסוד: הקדוש ברוך הוא מלמד שיש מערכת ציוויים שאינה כתובה כולה בפירוש בתורה — מערכת של מוסר, שמשלימה את התורה במידה מסוימת. לפעמים היא אף נראית כמתנגשת עמה, ואז צריך להבין כיצד מסדרים את הדברים.

כך גם במצוות שילוח הקן. המשנה אומרת שהאומר על קן ציפור ״יגיעו רחמיך״ משתקין אותו, מפני שאין זו בהכרח מידת רחמים אלא גזירת הכתוב. זו מחלוקת ראשונים, ויש לה פירושים שונים, אבל לענייננו זהו דיון עמוק: האם המצווה היא ביטוי למוסר ולרחמים, או שהיא גזירת הכתוב שאיננו תולים אותה בטעם מוסרי מסוים?

הרב קוק, אם כבר הזכרנו אותו, נראה בספריו כמי שסובר שהתורה מגדירה את המוסר. אם משהו נראה לך לא מוסרי, ייתכן שאינך מבין את המוסר של התורה, ולא שהתורה חסרה מוסר. מצד שני, יש מושג בגמרא של ״נבל ברשות התורה״ — אדם שעל פי דיני התורה יכול לכאורה לצאת נבל ברשות התורה. יש גם מצבים שבהם אדם רצח, אבל אין שני עדים והתראה ולכן אי אפשר להעניש אותו בבית דין. זהו דיון עמוק, ולא ניכנס אליו עכשיו. היסוד הוא שהתורה היא שורש הבריאה, ולצדה קיים גם מוסר טבעי שהקדוש ברוך הוא טבע בעולם. לפעמים אנחנו פשוט איננו מבינים את מערכת המושגים של המוסר העליון.

ראש השנה הוא אירוע גדול מאוד, ובאופן טבעי הוא אפילו מוזר. אדם עומד לדין על חייו: לחיות או למות, להיות חופשי או לשבת בכלא שנים. מי שהיה אי פעם בבית משפט יודע שגם משפט תעבורה יכול להבהיל. אדם שנמצא בדיון על כל חייו אינו יכול להיות במצב רגיל. ובכל זאת, חז״ל אומרים לנו להיות שמחים, ללבוש בגדי חג, לעשות סימנים טובים ולאכול דברים מתוקים. בעל שם טוב הקדוש כותב דבר שיכול לעזור מאוד: בראש השנה צריך לחשוב מחשבות טובות על עצמנו ועל העולם.

תחשוב: אתה רוצה להיות צדיק? אתה רוצה שתהיה לך פרנסה טובה? בראש השנה תראה את עצמך כך. תדמיין את עצמך מחזיק אברכים, קם לתיקון חצות, קם בהנץ החמה, מתנהל במצב האידיאלי ביותר. תדמיין עולם שבו כולם יראי שמים, המשיח הגיע והשופר נשמע. הבעל שם טוב הקדוש אומר שהמחשבה היא הדבר העליון ביותר באדם וגם הדבר שפועל בו ביותר. איפה שהמחשבה של האדם נמצאת — שם הוא נמצא.

אדם יכול להיות בבית הכנסת, מול הסידור, מתנדנד ועושה תנועות ופרצופים, אבל בראש הוא נמצא בעסק, בקניון או באיקאה, ומתכנן מה לקנות. איפה הוא נמצא בשמים — בבית הכנסת או באיקאה? ברור שבמקום שבו הייתה מחשבתו. העיקר אינו הגוף, לא השפתיים ואפילו לא הנענועים; העיקר הוא המחשבה. ולהפך: אדם שנאלץ להיות בקניון כדי לקנות דבר דחוף, אבל ראשו חוזר על הסוגיה, על השיעור ועל ה׳ יתברך — מבחינת המחשבה הוא נמצא בבית המדרש.

לכן גם בראש השנה צריך לחשוב מחשבות טובות: ״ומלוך אתה ה׳ אלוקינו עלינו ועל כל העולם כולו בכבודך״. תחשוב איך תיראה מלכות ה׳, איך אתה מקבל אותה ומה היא עושה בחיים שלך. תדמיין את כל הטוב ואת כל השמחה שאתה רוצה. זה דבר גדול ועליון, מפני שהמחשבה פועלת. לכן בעל שם טוב הקדוש כותב להתאמץ בזה בראש השנה. זה נקרא ראש השנה — הכול מתחיל בראש.

משום כך בראש השנה איננו אומרים וידוי. תחשבו שוב על אדם שנמצא במשפט על חייו, ונותנים לו לדבר לפני המלך ששופט אותו. מה הוא היה עושה? מתחנן, בוכה, מתוודה ואומר סליחה. אבל בראש השנה אנחנו עומדים, אוכלים תפוח בדבש, אומרים ״שנה טובה תיכתב ותיחתם״ ולובשים בגדי חג. למה? מפני שאנחנו מנסים להתחבר למשהו גבוה יותר מחשבון המעשים.

במילים אחרות, אנחנו אומרים לקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, אם נעמוד איתך במשפט רק על פי חשבון המעשים, הלך עלינו. אין לנו פה להשיב ולא מצח להרים ראש. אם נתחיל לומר ״לא התכוונתי״, יבדקו אם באמת לא התכוונו; אם נאמר ״אני מתחרט״, יבדקו אם זו באמת חרטה. אין כאן מקום לתירוצים. לכן אנחנו אומרים: ריבונו של עולם, אנחנו רוצים לעלות למדרגה אחרת. לא לברוח מן המעשים, אלא לגעת בשורש החטא. לא הבנו את גדלותך. תגלה את עצמך אלינו, תן לנו להרגיש את אור ה׳ ואת מלכותך.

אם אדם ירגיש באמת את נוכחות ה׳, את עיני ה׳ המתבוננות בו ואת מלכותו, ברור שהוא לא יחטא. אדם רוצה לעשות עבירה, ובדיוק אז יוצא לקראתו הרב שלו או אדם גדול שהוא מעריך מאוד. האם יעשה את החטא לידו? לא נעים ולא מתאים. אם היינו מבינים שהקדוש ברוך הוא הולך איתנו, מתבונן בנו, ושמלכותו בכל משלה — לא היינו חוטאים. זה מה שאנחנו מבקשים בראש השנה: ״ריבונו של עולם, תפתח לי את העיניים, את הלב ואת הנשמה, כדי לראות, להרגיש, לחוש ולחיות את גדלותך ואת מלכותך״.

אנחנו רוצים לתקן את שורש החטא. אם לאדם יש כאב שיניים והוא לוקח עוד אקמול ועוד אקמול, הכאב יחזור. אם יטפל בשורש, הכאב לא יחזור. בראש השנה אנחנו רוצים ללכת אל ראש החטא ואל ראש התיקון — אל מלכות ה׳ ואל גדלות ה׳. להיות ביראה, אבל לרפרף על היראה ולנסות להגיע לתשובה עילאה, לתשובה העליונה שעליה דיברו הזוהר, הרב קוק ו״נתיבות שלום״. לגעת בשורש העליון ולומר: ״לה׳ הארץ ומלואה״ — הכול שלך והכול ממך. לא הבנתי שאתה מתלבש בכל; אני רוצה לראות את זה.

ראש השנה מתקן הרבה מאוד דברים. צריך לעשות הכול בתפילות, בדיבור ובמעשים: להיזהר בדיבור, להיזהר שלא לכעוס, לדקדק ככל האפשר ולעשות הכול בשמחה. צריך לחשוב מחשבות טובות, לעשות סימנים טובים ולהקפיד על הדברים שאפשר להקפיד בהם.

דיברנו הרבה על קריאת שמע שעל המיטה. לפי הקבלה, חשוב להקפיד לומר קריאת שמע ארבע פעמים ביום: פעם אחת בקריאת שמע שבקורבנות, פעם נוספת בקריאת שמע שבתפילת שחרית, פעם שלישית בערבית ופעם רביעית בקריאת שמע שעל המיטה. בקריאת שמע שעל המיטה כבר דיברנו על דברי האר״י הקדוש, שהיא מן הדברים החזקים להכרית את המזיקים והמקטרגים שנבראו מקרי או מפגם הברית. לכן חשוב להקפיד בזה מאוד בראש השנה, שבו לכל דבר יש כוח גדול לאין שיעור יותר מביום רגיל.

תחשבו על זרע באדמה. אתה מסתכל על זרע קטן ואומר: מה יש בו? הוא נראה כמעט כמו ציפורן. אבל בתוך הזרע הזה נמצאים עץ, פירות, דורות של פירות ופירי־פירות. אפשר לדרוך עליו, אבל ממנו יצמח עץ שלא תוכל להרים, ובו יהיו פירות ודורות. בראש השנה יש כוח דומה: היום הקטן הזה, שנראה כמו יום אחד, מכיל בתוכו את כל השנה. כל שעה, כל פעולה, כל מחשבה וכל דיבור בראש השנה משפיעים פי אלף אלפי אלפים מיום רגיל. לכן קריאת שמע שעל המיטה חשובה מאוד, כמו שמובא בספרים.

אחרי התפילה, בשחרית ובערבית, צריך לבוא לבית בשמחה ולהיות במצב של ביטחון בה׳ יתברך. לחשוב מחשבות טובות, שה׳ יוציא את משפטנו לאור. מה פירוש? הרי חטאתי. אלא שאני בוטח שהקדוש ברוך הוא ימצא בי נקודת זכות, ולכן אני לא נכנס למשפט בפחד שמפיל אותי. אני אומר: ריבונו של עולם, אני שמח ובוטח בך שתוציא אותי מזה, ובמקביל אני עושה תשובה ורוצה להתחבר לשורש.

לא סתם אנחנו אומרים בקידוש: ״וביום שמחתכם ובמועדיכם״. בראש השנה צריך להיות שמחים, מפני ש״שמחת ה׳ היא מעוזכם״. אנחנו שמחים בה׳ יתברך מתוך ביטחון שגם כל מה שנפלנו בו וכל מה שנכשלנו בו הוא חיצוני לנו, ושהקדוש ברוך הוא מכיר אותנו באמת ואוהב אותנו באמת. פעם אמר לי אבא של אדם: ״אתה יודע להוציא מהבן שלי את הטוב שבו. אתה רואה בו את הטוב ומצליח להוציא ממנו את הטוב שבו״. זו אחת המחמאות הגדולות שקיבלתי בחיי. כדי להוציא ממישהו את הטוב, צריך להאמין שהוא רואה את הטוב הזה. כשאדם יודע שמישהו רואה בו את הטוב, המבט הזה מעורר בו את הטוב והוא נעשה טוב יותר.

הקדוש ברוך הוא הוא טוב עין. הוא רואה בנו את הטוב: ״לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל״. כאשר הקדוש ברוך הוא רואה בנו את הטוב, הוא מעורר בנו את הטוב. לכן אני אומר לריבונו של עולם: אתה תמצא בי את הטוב, כי אתה מכיר אותי מבפנים. אני טוב בפנים.

מנהג ראש השנה הוא שלא לישון ביום, והמדקדקים נוהגים לקום בעלות השחר ולהישאר ערים לפחות עד חצות. אין זו הלכה בשולחן ערוך שאסור לישון בראש השנה, אבל כך מובא בדברי האר״י הקדוש, שמי שישן בראש השנה ישן מזלו, וכבר פירשו שהכוונה היא בעיקר עד חצות היום. מי שחלש, חולה או אינו מרגיש טוב — מותר לו לישון; אין כאן איסור. אבל מי שיכול, ישתדל להישאר ער, ולא להישאר ער סתם, אלא ללמוד, לומר תהילים וללמוד הלכות. השנה, היום הראשון של ראש השנה חל בשבת, ולכן צריך ללמוד גם את הלכות שופר, אף שאין תוקעים בשופר בשבת, כפי שהזכרנו בשם האדמו״ר מסוכטשוב, בעל ״אגלי טל״.

צריך למלא את היום בטוב, אבל גם לפנות זמן למחשבות. לשבת ולחשוב על גדלות ה׳ ועל מלכותו, ולקבל על עצמנו את מלכותו. זו כל עניינה של התפילה בראש השנה: ״מלוך אתה ה׳ אלוקינו עלינו״, ״ברוך אתה ה׳, המלך הקדוש״ — הכול מלכות. אילו היינו מבינים כיצד מלכות ה׳ מחלחלת, מנהלת ומולכת על כל דבר בבריאה, לא היינו חוטאים. זו המחשבה שמובילה אותנו לתיקון העליון ולתשובה העליונה. נזכה כולנו בעזרת ה׳ לתשובה, לבשורות טובות ולישועות גדולות. אמן ואמן. ערב טוב ובשורות טובות.