איך יוצאים זכאים בדין? כוח המחשבה, הביטחון והתשובה

בעזרת השם, אנחנו נמצאים ממש סמוך ונראה לראש השנה. בעצם זה השיעור האחרון שלנו לפני ראש השנה, והשיעור האחרון המשותף שלנו של תשפ״ו. בעזרת השם, בשנה הבאה, בשיעור הבא, שנזכה לישועות גדולות. בשיעור הזה נדבר עוד קצת על עניין ראש השנה, על עוד כמה רעיונות ונקודות שיעזרו לנו להיכנס מוכנים לחג, וגם נחזור קצת על נקודות הלכתיות שקשורות לראש השנה, כדי שהכול יהיה מסודר ומוכן, ונבוא בעזרת השם בהכנה ראויה.

מוריי ורבותיי, כמו שאמרנו, ראש השנה, ודיברנו על זה כמה וכמה פעמים, הוא ראש לכל השנה כולה. מה הכוונה? הראש, כידוע, הוא עיקר הגוף, הוא החלק הכי חשוב בגוף. ולא רק שהראש הוא החלק הכי חשוב בגוף; בראש יש את החלק הכי חשוב באדם. זאת אומרת, יש בו את השכל, ובשכל יש את משכן הנשמה. והנשמה, המשמעות שלה היא שהיא החלק הכי גבוה והכי עליון, שמחובר לעולמות ולחלקים הכי גבוהים של ההשפעות הרוחניות שיורדות לעולם הזה.

אם כן, בראש יש מחשבה, והמחשבה היא הדבר העיקרי באדם. דיברנו על זה כבר. אי אפשר להפעיל שום איבר בגוף בלי מחשבה תחילה. איך אומר הפסוק? ״סוף מעשה במחשבה תחילה״. אתה לא יכול לעשות שום מעשה בלי שתחשוב קודם. זאת אומרת, כל מעשה — קודם כול המחשבה קודמת לו, ממלאת אותו ומלבישה אותו. המחשבה היא עיקר האדם. שום דבר לא זז ושום דבר לא פועל בלי מחשבה.

ראש השנה הוא המחשבה של כל השנה כולה. לכן הוא נקרא ראש השנה. כמו שבראש יש מחשבה שממלאה הכול, פועלת הכול וחשובה יותר מכל שאר התנועות של האדם, וכל התנועות וכל האיברים הם פועל יוצא של המחשבה — כך גם כל החיים שיעברו עליך בתשפ״ז הם בעצם פרי של המחשבה, התכנון, הגזרות והחיבור הנשמתי שיהיה לך בראש השנה תשפ״ז.

זאת אומרת, זה יום חשוב וקריטי. במילים אחרות, צריך להבין: מה שלא יקרה אצלך בעומק הנשמה והמחשבה בראש השנה של תשפ״ז, לא יוכל לקרות אצלך בפועל ובמעשה בתשפ״ז. שום דבר לא יוכל לקרות בלי שהוא מחובר לשורש שלו, למחשבה שלו — ראש השנה. הדברים שאמרנו עכשיו הם עמוקים. תחשבו עליהם. בעצם ראש השנה הוא תחילת כל המעשים שיש לאדם בכל השנה כולה, ולכן הוא חשוב כל כך.

עכשיו אני אשאל אתכם: בראש השנה, כידוע, ודיברנו על זה כבר, אנחנו עושים סימנים טובים. תפוח בדבש — למה? שיהיה לנו מתוק, שתהיה לנו שנה מתוקה. סילקא — למה? שיסתלקו אויבינו ושונאינו וכל מבקשי רעתנו. כרתי — למה? שייכרתו.

רבותיי, אני רוצה לשאול אתכם, ואני שואל את זה קצת בצורה בוטה: מה נראה לכם, שבגלל התפוח בדבש תהיה לנו שנה מתוקה? מה העניין בזה? מה זה פועל? תפוח בדבש, אז תהיה לי שנה מתוקה? אני אוכל עכשיו חתיכת כרתי, ירק, אז עכשיו ייכרתו השונאים והאויבים שלי? מה זה, פלאי פלאים? אני עכשיו אשפיע על המקטרגים בשמיים, או על האיראנים, או על הלבנונים, באכילת כרתי או סילקא? מה הפשט בזה? מה יש בזה? מה העניין לעשות את כל הסימנים האלה?

ולמה לא עושים סימן שתהיה שנה מתוקה בשבת? תאכל תפוח בדבש שיהיה לך שבוע מתוק. למה לא עושים את זה בפסח? בכל החגים תעשה את זה. תעשה את זה כל יום, תעשה את זה כל שבוע. מה העניין בזה? למה דווקא בראש השנה אוכלים תפוח בדבש כדי שתהיה שנה מתוקה? על בסיס מה זה עובד?

מוריי ורבותיי, על בסיס מה שאמרנו עכשיו — וזה דבר עמוק, אף שאני אומר אותו במילים פשוטות — המחשבה היא הדבר העיקרי באדם. מחשבה פועלת מציאות. כמו שהסברנו כבר בשיעורים קודמים בשם הבעל שם טוב הקדוש: איפה שהמחשבה של האדם נמצאת, שם הוא נמצא.

אם אתה חושב מחשבות טובות, אתה מקרב את הטוב אליך, כי המחשבה יוצרת מציאות. המחשבה פועלת במציאות ומיישרת את המציאות אל המחשבה. לכן, כשאדם חושב מחשבות טובות, גם ברוחניות — הוא חושב על זה שה׳ אוהב אותו; הוא חושב שה׳ אוהב אותו, ולכן יהיה לו טוב; הוא חושב שה׳ אוהב אותו, ולכן תהיה לו פרנסה; הוא חושב שה׳ אוהב אותו, ולכן תהיה לו גם זוגיות טובה.

הוא חושב על זה, ומתוך אמונה שה׳ אוהב אותו ורוצה להשפיע עליו טובה, המחשבה הזאת פועלת מציאות. המחשבה פועלת מציאות.

לכן שימו לב מה אנחנו עושים. מה זה כל הסימנים האלה? הסימנים האלה הם כדי להכניס אותנו לאווירה. התפוח בדבש לא פועל את הישועה. אלא מה? כשאתה אוכל תפוח בדבש ומרגיש מתוק, אתה מעורר במחשבה שלך שהקדוש ברוך הוא אוהב אותך, והוא יעשה לך שנה מתוקה כי הוא אוהב אותך.

כשאתה מתחיל לחשוב ולהאמין שה׳ אוהב אותך וישפיע עליך מתיקות מן השמיים, אפילו שלא מגיע לי — התפוח בדבש מתוק לי, לא משנה מי אני, צדיק או רשע. ככה ה׳ ישפיע עליי מתיקות ממקום עליון, שהוא לא בחשבון המעשים. זאת אומרת, הסימנים באים לעורר בנו את המחשבה: אני מאמין שה׳ אוהב אותי ומחשיב אותי, והוא לא רוצה שיהיו לי שונאים. לכן אני מאמין שיהיה לי טוב.

אני חושב את המחשבה הזאת: יהיה לי טוב, יסתלקו השונאים שלי, אני מאמין בזה. והמחשבה הזאת פועלת. היא זאת שפועלת במציאות. הסימנים הם סימנים כדי שאנחנו ננווט למקום הנכון, למחשבה הנכונה, שתגלגל עלינו את השפע האלוקי.

זה, מוריי ורבותיי, דבר חשוב. סימנים, כשמם כן הם. כמו אדם שמנווט עכשיו ביער וצריך להגיע למקום מסוים — הוא צריך מפות, הוא צריך סימנים, הוא צריך ציונים. יש נקודות ציון. ״הציבי לך ציונים״. אנחנו מציבים ציונים כדי שלא נלך לאיבוד.

כך גם הסימנים. מה הסימנים האלה עושים? הם מסמנים לנו את המחשבות שאנחנו צריכים לחשוב. ה׳ אוהב אותי. אני אוכל תפוח בדבש, מתוק לי. ה׳ אוהב אותי, והוא ייתן לי מתיקות כי הוא אוהב אותי. המתיקות של ה׳ באה מן הטוב של ה׳, לא מן הכלי שאני ראוי לו.

כשאני אוכל סילקא ואומר שיסתלקו האויבים והשונאים שלי, זה לא בגלל הסלק. הסלק לא עושה כלום. הוא מעורר אותי למחשבה לבטוח בה׳. אפילו שיש לך אויבים ושונאים גדולים, ״אם תחנה עלי מחנה לא יירא לבי, אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח״.

מה זאת אומרת ״לא יירא לבי״? מה, תקום עליי מלחמה — זה לא מפחיד? אין בן אדם שלא מפחד במלחמה. ישקר לך מי שיחשוב כך. אבל מה אומר דוד? ״לא יירא לבי״. למה? ״בזאת אני בוטח״. אני בוטח בה׳. במה אני בוטח? בהבנה שה׳ אוהב אותי ורוצה בטובתי.

כשאני בוטח בו, אני לא מייחס את הטוב שאני מקבל לכלים שלי ולמה שאני ראוי לו. הטוב של ה׳ בא אליי. הגשם יורד מן השמיים גם לצדיקים וגם לרשעים. הטוב של ה׳ מקיף הכול. לכן זה העניין של הסימנים.

מוריי ורבותיי, עוד קצת על הנשמה של ראש השנה. אנחנו אומרים בימים האלה את המזמור: ״לדוד, ה׳ אורי וישעי, ממי אירא; ה׳ מעוז חיי, ממי אפחד״. תשמעו איזה מילים: ״לדוד, ה׳ אורי וישעי, ממי אירא; ה׳ מעוז חיי, ממי אפחד״. אלה מילים אדירות של אמונה וביטחון. ממי אני אפחד כשה׳ איתי?

אומר המדרש, מדרש שוחר טוב, שהוא אחד המדרשים הקדומים ביותר שיש על ספר תהילים: מה זה הפסוק שאמר דוד, ״ה׳ אורי וישעי״? למה הוא אמר גם ״אורי״ וגם ״ישעי״? יש בזה רמז. ״אורי״ — זה ראש השנה; ״אורי״ בראש השנה, ו״ישעי״ — ביום הכיפורים.

זאת אומרת, דוד המלך במזמור הזה, כשהוא מדבר על הביטחון בה׳, רומז על שני ימים שבהם הוא בוטח בה׳. איזה שני ימים? אומר המדרש: ראש השנה ויום הכיפורים.

מוריי ורבותיי, בראש השנה יש על האדם הרבה מקטרגים. שלא תחשבו שזה טיול בפארק. אדם חושב לפעמים: חג, אוכלים, זה... זה לא טיול בפארק, אדוני. זה יום של דין קשה. אל תחשוב אחרת. יש עליך, ועלינו, ועל כל אחד, מלא מקטרגים.

והמקטרגים האלה הם לא סתם מקטרגים. הם יודעים עליך דברים שאתה מסתיר. הם יודעים במה נכשלת, הם יודעים מה חשבת, הם יודעים מה גזלת, הם יודעים מה דיברת, הם יודעים מה הרהרת. הם יודעים.

הם לא באים בלי טענות. הם באים, כל אחד עם המחשבה שהוא תפס בך, עם הפגם שהוא תפס בך, עם השקר שהוא תפס. הם באים לקטרג על דברים אמיתיים, באים עם הוכחות. הם לא באים על ריק.

ולמקטרגים האלה יש משימה. הם מלאכים, הם לא מוותרים כך סתם. אתה לא יכול לערבב אותם. הם צבא של מידת הדין.

מוריי ורבותיי, כמה אדם צריך לדעת שהדרך היחידה שלנו להינצל היא רק בישועת ה׳. זה רק שה׳ יהיה אור לנו. זה מה שאמר דוד: ״ה׳ אורי וישעי״. ה׳ הוא האור שלי.

כמו אדם שנמצא במקום חשוך, חשוך מאוד, והוא לא יודע בכלל איך לצאת, מה לעשות ומה קורה סביבו. הקדוש ברוך הוא — אומר דוד המלך — הוא היחיד שיכול להאיר לי את החשכה של כל הקטרוגים וכל המקטרגים שיש עליי. ״ה׳ אורי״.

וזה מה שאמר דוד המלך: ״בקרוב עלי מרעים לאכול את בשרי״. על מה הוא אמר את זה? על המקטרגים האלה שמקטרגים עליך בראש השנה. ״בקרוב עלי מרעים לאכול את בשרי״.

מה זה ״מרעים״? מרעים הם גם רעים, אבל הם גם חברים, כמו חבורה של חברים שבאים איתך. כשאדם חטא, החטאים שלו הדביקו בו מזיקים. המזיקים האלה חיים מן החטא שהוא חטא, והם הפכו להיות חברים שלו, ברצונו או שלא ברצונו.

אתה נכנס לאיזה מקום, והם נכנסים איתך. ״בקרוב עלי מרעים לאכול את בשרי״. הם רוצים לינוק ממך את החיות שלך, הם רוצים לקטרג עליך, הם רוצים להעניש. הם חיים ממה שאתה חטאת. לכן הם נקראים מרעים — הם גם רעים, אבל הם גם רעים במובן של חברים, חבורה שבאה איתך ואין לך ברירה.

זה אומר דוד המלך: יש מרעים, אני יודע. אני אשם, אני חטאתי, אני פגמתי. המרעים האלה רוצים לאכול את בשרי. אבל מה? ״ה׳ אורי״. הקדוש ברוך הוא הוא האור שלי.

מה זה ״ה׳ אורי״? מוריי ורבותיי, הכוונה בזה היא שני דברים. דבר ראשון, לאור יש כוח עצום וגדול לסלק את החושך. אתה עכשיו לא יכול לעשות כלום מול החושך; הוא ממלא את הכול. הדרך היחידה לסלק את החושך היא מה? להדליק אור. אתה מדליק אור, ואתה מסלק את החושך.

מה החידוש באור? שמעט מן האור דוחה הרבה מן החושך. זאת אומרת, אומר דוד המלך: ״ה׳ אורי״. הקדוש ברוך הוא הוא אור. החושך לא יכול על האור; הוא מסתלק מן האור.

אבל יש כאן תובנה עמוקה יותר. אדם יגיד: כן, מה זה ״ה׳ אורי״? אבל למה שה׳ יציל אותי? אני מאמין בה׳, אני מתפלל, אני עושה מצווה, אבל זה קצת. קצת אני נדבק בה׳. מה זה יועיל? חטאתי הרבה, והמצוות שלי, המעשים שלי והדבקות שלי בה׳ — הכול קצת. זה יועיל?

כן. למה? כי מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך. גם אם אתה מתקרב לקדוש ברוך הוא מעט, גם אם אתה לא כל כך קודש הקודשים אלא רק מעט — אל תתייאש לעולם.

יש אדם שאומר: את המצווה הזאת, מה אני אלך לעשות עכשיו? מה זה יעזור לי? הרי המצווה הזאת קטנה ביחס לכל העבירות, לכל הפגמים ולכל הביטולים שביטלתי את עצמי מתורה וממצוות. מה יועיל עכשיו שאלך לתפילת שבת? מה יועיל עכשיו שאלך לשיעור? זה היצר הרע.

ומה אתה תגיד לו? כל העבירות שעשיתי הן חושך עצום, אבל צריך להבין: מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך.

תראו, יש אדם שיורד במדרגות בחושך. הוא לא יודע איפה מתג האור. הוא לא יודע איפה הוא, באיזו קומה הוא, איפה הדלת, איך יוצאים. חושך מצרים. הוא מתחיל לצעוק: איפה אני? אני לא יודע איך יוצאים.

פתאום מישהו יורד, מחזיק לו את היד ופותח לו את הדלת. מה הסתבר? זה היה קרוב. הוא היה ליד הדלת, רק שהוא לא ידע שהוא ליד הדלת, כי הכול היה חשוך.

״ה׳ אורי וישעי״. הקדוש ברוך הוא יכול לקחת את האדם בתוך החושך, ולפעמים האדם חושב שהחושך גדול יותר ממה שהוא באמת. החושך מסתלק מהר כשאתה מכניס אור. הפתח לישועה שלך לפעמים קרוב יותר ממה שנראה לך, הרבה יותר קרוב.

לכן אדם צריך לדעת: ״ה׳ אורי וישעי״. הקדוש ברוך הוא הוא האור שלנו. המשמעות היא שאור הדבקות בה׳, אפילו מעט, מסלק הרבה מן החושך. וכל המקטרגים בראש השנה מסתלקים כשאדם מדבק את עצמו בקדוש ברוך הוא.

מוריי ורבותיי, בראש השנה, מה אנחנו בעצם עושים? אנחנו עולים, כמו שהסברתי, לתשובה עילאה. אנחנו עולים לדבקות בה׳. אנחנו לא מתוודים בפה וידוי. אנחנו כמעט לא מדברים. אנחנו תוקעים בשופר, אף על פי שהשנה ראש השנה חל בשבת, ועוד נדבר על זה.

אבל התקיעה בשופר היא במילים — מה היא באה לומר? היא באה לומר בעצם שאנחנו מדבקים את עצמנו בה׳ בלי כל הכלים, בלי כל המילים המדויקות, בלי כל התיקונים. כי אם אנחנו ניכנס לתיקון באמת, אנחנו לא באמת ראויים ולא באמת יכולים לתקן הכול.

אבל הדבקות הזאת בה׳ מצילה אותנו. זה נקרא ״ה׳ אורי״.

הגמרא במסכת ראש השנה, דף י״ח, אומרת על הפסוק: ״דרשו ה׳ בהימצאו, קראוהו בהיותו קרוב״. כאילו אומר הנביא ישעיהו: תבקשו את ה׳ ותקראו אל ה׳ בזמן שהוא מצוי וקרוב.

אבל לכאורה, ה׳ תמיד מצוי וקרוב. אז מה הנביא אומר? תחפש זמן שה׳ מצוי וקרוב, ואז תקרא לו? הרי הוא תמיד קרוב ותמיד מצוי.

אומרת הגמרא במסכת ראש השנה, דף י״ח, שהכוונה היא לעשרת ימי תשובה, מראש השנה ועד יום הכיפורים. כמה ימים יש מראש השנה עד יום הכיפורים, כולל ראש השנה ויום הכיפורים? עשרה ימים. הם נקראים עשרת ימי תשובה.

אומר הנביא שבימים האלה, כולל ראש השנה ויום הכיפורים ומה שביניהם, הקדוש ברוך הוא מצוי וקרוב, ובהם צריך לצעוק.

ולמה זה, מוריי ורבותיי? אומר הנביא ירמיהו — עכשיו תשמעו דבר יפה ועמוק מאוד. ירמיהו היה נביא בזמן בית המקדש הראשון. הוא ראה בעיניו איך בית המקדש הראשון נחרב. מי החריב את בית המקדש הראשון? נבוכדנצר, מלך בבל. כשהיה ילד, נבוכדנצר היה משחק עם ירמיהו, הם היו חברים. אחר כך האחד גדל להיות נביא ישראל, והשני גדל להיות מלך בבל והחריב את בית המקדש.

הקדוש ברוך הוא כל כך אהב את ירמיהו, וידע שאם ירמיהו יצעק ויבכה כאשר יראה בפועל את עם ישראל נהרג ואת בית המקדש נחרב, זה יהיה דבר רע ומר מאוד. הקדוש ברוך הוא הוציא את ירמיהו מירושלים, שלא יראה את החורבן. כשהוא חזר, הוא ראה אש — הכול כבר היה שרוף.

ירמיהו הנביא אומר: ״הנני נשפט אותך על אומרך לא חטאתי״. תשמעו, זה דבר אדיר. אומר הקדוש ברוך הוא: על מה אני שופט אותך, כנסת ישראל? על מה אני שופט אתכם? על אומרך ״לא חטאתי״. על זה שאמרת ״לא חטאתי״.

מה הכוונה? עיקר המשפט הוא לא על החטא עצמו. זה כתוב גם הרבה בספרי חסידות. עיקר המשפט של האדם הוא לא על החטא עצמו, אלא על מה? על זה שהאדם לא אמר ״חטאתי״.

זאת אומרת, כשאדם חוטא, חס ושלום — הלוואי שלא נחטא — החטא עצמו הוא לא הפגם העצום ביותר. הפגם העצום הוא שהוא לא הצטער על החטא, שהוא נרמל את החטא, שהוא לא הרגיש שזה לא טוב.

על זה שאמרת ״לא חטאתי״ — שטויות, מה כבר עשיתי — על זה אני שופט אותך. כך אמר הקדוש ברוך הוא.

הגמרא אומרת: ״כל העובר עבירה ומתבייש בה, מוחלין לו על כל עוונותיו״. דבר פלא, לא? אדם עובר עבירה ומתבייש בה באמת, ומוחלים לו על כל עוונותיו. איך זה יכול להיות?

רבותיי, הקדוש ברוך הוא יודע שני דברים. דבר ראשון, שיש לנו יצר הרע, ויצר הרע הוא חזק. ״כי יצר לב האדם רע מנעוריו״. ולולי הקדוש ברוך הוא עוזרו, אין אדם יכול לו, כמו שאומרת הגמרא בקידושין.

הקדוש ברוך הוא יודע שאנחנו במלחמה. הוא יודע שקשה לנו, הוא יודע שיצר הרע חזק. אנחנו אומרים בתפילות: ריבונו של עולם, הוא אש, הוא מלאך, הוא קדוש, הוא מאש, ואני בשר ודם. היצר הרע הוא מלאך של אש; אני יכול על מלאך של אש? אלא מה? הקדוש ברוך הוא עוזר לנו.

הוא יודע שאנחנו נכשלים, כי יצר הרע תוקף אותנו יומם ולילה. אבל הוא גם יודע שבלב שלנו ובנשמה הטהורה שלנו אנחנו לא רוצים לחטוא. אנחנו טהורים. החטאים הם כמו לבוש מלוכלך, כמו שכותב רבי צדוק הכהן מלובלין. הם לא אתה. אתה לעולם לא מתלכלך.

דרך אגב, זה גם עניין חינוכי חשוב מאוד. יצא לי לשבת בתקופה האחרונה, בלי שהתכוונתי, עם כמה אנשים שבאו להתייעץ איתי על כל מיני דברים. פתאום מצאתי את עצמי מדבר דווקא השבוע עם מישהו על חינוך הילדים.

תראו, ילד שעשה דבר לא טוב — צריך להיזהר מאוד מאוד. הוא צריך להבין, ואתה צריך להבין, שהוא טהור. זה לא אתה. שיקרת? אתה לא שקרן. נכשלת בשקר. זה לא מתאים לך, כי אתה לא שקרן.

הילד צריך להבין: אני לא שקרן. אם אתה תתחיל לגרום לילד שלך להרגיש שהוא שקרן, ותקרא לו שקרן, אתה תהפוך אותו לשקרן. אנשים שאמרו להם שהם פרוצים הפכו להיות פרוצים. אנשים שאמרו להם שהם לא יוצלחים הפכו להיות לא יוצלחים, כי אמרו להם את זה והם התחילו להאמין בזה.

מה פתאום? האדם הוא תמיד טהור, האדם הוא תמיד טוב. נכשלת במשהו. גם אני נכשלתי, בני, במשהו. לאט לאט. קשה לך, זה בסדר. אבל הדבר היפה הוא לגרום לילד להבין ולהאמין בזה: אני באמת טוב, אני באמת צדיק, אני באמת דובר אמת. נכון, נכשלתי פה בשקר, נכשלתי פה בזה, אבל זה לא באמת אני. זה לא באמת אני. אני צריך לחזור לעצמי.

מה זה לחזור לעצמי? להיות דובר אמת, להיות טוב. לא לתת לעולם לילדים. הקדוש ברוך הוא יודע שאנחנו טובים.

תראו מה אומר הפסוק בפרשת בלק. בלעם ניסה לקלל את ישראל, ויצאו לו ברכות. איזו נבואה יצאה לו מהפה? ״לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל״.

מה זה ״און״? און הוא חיסרון. הקדוש ברוך הוא לא רואה שום פגם בך, שום פגם.

אתם שומעים? אני חטאתי, אני עשיתי, אני נפלתי, לא קמתי לתפילה, לא עשיתי את זה, אני דפוק בהרבה דברים. מה, הקדוש ברוך הוא לא רואה את זה? הוא לא רואה את החטא? הוא לא רואה את זה כי הוא יודע: זה לא אתה.

זה כמו אבא ואמא שרואים את הילד שלהם מתלכלך בבוץ. הם לא מתחילים לחשוב עכשיו שהילד מלוכלך. הם יודעים שהבגדים מלוכלכים. קום, לך תחליף בגדים, תתרחץ. זה רק בגדים.

הקדוש ברוך הוא רואה בנו את הטוב. ״לא הביט און ביעקב״. הוא לא מביט בזה, הוא לא מחפש את זה. הוא מסתכל בעומק שלנו, בטוב שלנו.

אבל מה? הקדוש ברוך הוא רוצה דבר אחד. הוא אומר לך: אני יודע שקשה לך. אני יודע מה אתה עובר היום. אני יודע שקשה לך לקום בבוקר. אני יודע שקשה לשמור את העיניים. אני שמתי לך את הקושי הזה.

אני יודע שקשה לשמור את הברית. אני יודע שקשה לשמור את הלשון. אני יודע שקשה לא לשקר. אני יודע שקשה לא לרמות. אני יודע. ואני יודע שאתה נלחם, ואני יודע שבמלחמה לפעמים מנצחים בקרב ולפעמים מפסידים.

אתה לא מנצח בכל הקרבות. לפעמים אתה מפסיד ולפעמים אתה מנצח. אתה רק צריך לדאוג שברוב הקרבות, בסוף, תנצח. הפסדת בחלק מן הקרבות, אבל ברובם תנצח.

אומר הקדוש ברוך הוא: אני יודע שזה חלק מן המלחמה. מפסידים בקרבות. אלא מה? אל תגיד לי ״לא חטאתי״. ״הנני נשפט אותך על אומרך לא חטאתי״. על מה אני תופס אותך? על זה שאמרת ״לא חטאתי״.

״לא חטאתי״ — הכול בסדר, זה בסדר לרמות? אם רימית כי נכשלת, תגיד: עוד פעם נכשלתי. למה נכשלתי? התפללתי על זה, ניסיתי. בפעם הבאה אני לא מתייאש. ריבונו של עולם, סליחה. ריבונו של עולם, למה הסתכלתי בדבר הזה? למה התפתיתי לאכול את הדבר הזה? למה התפתיתי?

אבל אני לא מנרמל את החטא. אני לא אומר: הכול בסדר, לא חטאתי, אני בסדר. לא. למה? זה מה שאומר הנביא. הדבר הזה הוא פגיעה בכבוד ה׳.

הרי הקדוש ברוך הוא אומר: אני יודע שקשה לך. אני המצאתי לך תרופה לזה מראש, כי אני יודע שקשה. התשובה קדמה לעולם, כמו התורה. שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם, ואחד מהם הוא התשובה.

למה הקדוש ברוך הוא ברא את התשובה לפני העולם? כי התשתית שיכולה לקיים את העולם היא התשובה. בלי תשובה, בלי היכולת לתקן, אי אפשר היה שהעולם יתקיים; לא היה שום דבר נשאר.

לכן הקדוש ברוך הוא אומר: אני יודע. אלא מה? שאתה צריך להיזהר. מה החטא האמיתי? שאתה לא עושה תשובה, שאתה מנרמל את החטא, שאתה מתייאש.

אם התייאשת, מה אתה בעצם אומר? ריבונו של עולם, אני לא מאמין שהתפילה שלי אליך, שאני מתפלל לנצח את היצר, שאני מתפלל להשתפר, תעזור לי. בעצם אני לא מאמין שאתה מאמין בי ושאני יכול.

זה אומר הקדוש ברוך הוא: על זה אני שופט אותך — על חוסר האמונה שלך בי, שאני מאמין בך ושאתה יכול. זה מה שאומר הנביא.

וזה, מוריי ורבותיי, אומר האדמו״ר מסלונים. הוא אומר דבר מדהים: אדם לא מצליח לעמוד בניסיון, וליבו נקרע בקרבו מגודל ייסורי מצפונו על שעבר על רצון ה׳.

זה מובא בדרוש שלו שנקרא ״בן כסה לעשור״, במאמר הראשון, על ״דרשו ה׳ בהימצאו״. אפילו על עוון כזה, שגם בשעת החטא עצמו הקדוש ברוך הוא עמו, נאמר ״לא הביט און ביעקב״.

לכן, כשיש לאדם כאבים וייסורים, ייסורי מצפון בשעת המעשה, ובכל זאת הוא נכשל, ואחרי המעשה הוא מצטער — הקדוש ברוך הוא מיד מקרב אותו אליו.

למה? כי בעצם הקדוש ברוך הוא מתייחס אליו כאילו הוא אנוס כשחטא. זה נקרא ״לא הביט און ביעקב״. למה הקדוש ברוך הוא מוצא בנו זכות ואומר: הוא היה כאן אנוס? הוא ניסה, הוא נלחם, והוא נפל.

אם אחרי החטא אתה מצטער ומתבייש בזה, הקדוש ברוך הוא אומר: באמת, זה מגלה לי שהרצון שלו היה לא לחטוא. אז למה הוא חטא? יצר הרע התגבר עליו. הוא היה אנוס. כך הקדוש ברוך הוא מוצא דרך להציל אותך.

אבל אם אדם אחר כך לא מצטער, מה אומר היצר הרע לקדוש ברוך הוא? אם הוא לא מצטער, משמע שהוא בכלל לא נלחם. זאת אומרת, זו הייתה בחירה שלו לחטוא.

מתי אדם מצטער? כשהוא ניסה ונכשל. כשהוא ניסה ונכשל, והצטער, מה הצער מראה? שהוא באמת נלחם. ואז הקדוש ברוך הוא אומר: מסכן, היצר התגבר עליו; הוא היה אנוס. תעבירו, תעבירו.

אבל אם אדם לא מצטער, מה זה מראה? שהחטא היה כאילו בבחירה. אז איך יציל אותו ה׳? לכן הקדוש ברוך הוא אומר: כשאדם חוטא אחרי שהוא נלחם וניסה, ״אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות״, כמו שאומרת הגמרא בסוטה, דף ג׳ עמוד א׳.

הקדוש ברוך הוא אומר: עזבו אותו, נכנסה בו רוח שטות. הרי הוא נלחם, ניסה, התפלל על זה. לכן יש כאן פתח להציל את האדם.

אבל אם אדם חטא, וגם זלזל במתנה של הקדוש ברוך הוא, שהיא התשובה, ואחר כך הקדוש ברוך הוא אומר לו: אני רוצה להוציא אותך — והאדם מזלזל בזה, אז הוא עבר עכשיו עבירה כפולה. הוא פגע במלך, המלך עשה הכול כדי להציל אותו, הושיט לו יד, והוא דחה את יד המלך.

זה מה שאומר הנביא: על מה אני שופט אותך יותר? על זה שאמרת ״לא חטאתי״.

תחשבו כהורים. אני אומר לכם, ברוך השם, אני אבא לשבעה ילדים, ולמדנו את כל הסיטואציות. תראה, למשל, שלושה ילדים — לא אצלי, אני מדבר באופן כללי — שלושה ילדים שלא באים לתפילה.

ילד אחד, אתה הערת אותו. הוא אומר: כן, אבא, אני קם, אני קם. רק עוד רגע. הוא קם לכמה שניות, היה בדרך לנטילת ידיים, אמר לעצמו: נגנוב עוד עשר דקות, וחזר למיטה. נשאר במיטה. פתח את העיניים בעשר ואמר: יאללה, נלך.

אבא בא, עושה את עצמו עצבני: מה, אתה פדלאה? קום, אתה לא יכול לבוא לתפילה? והילד אומר: אבא, אתה צודק. אתה יודע מה קרה לי? ניסיתי, קמתי, היית צריך להעיר אותי, ואני אומר לך, תכננתי. קמתי כבר, התבדחתי, ונרדמתי.

מה האבא אומר? דווקא פרה עלינו, פעם הבאה. למה? אתה רואה שהוא רצה. הוא נלחם, הוא נפל. פעם הבאה, בעזרת השם. פעם הבאה אני אעיר אותך פעמיים, או אשפוך לך קצת מים, ואעזור לך. האבא לא כועס עליו כמו על מי שלא אכפת לו, כי הוא רואה שהבן אדם מתאמץ.

יש ילד אחר שאומר: אבא, אל תעיר אותי בכלל. אל תעלה לקומה שלי. אל תדפוק לי בדלת, אל תשיר לי שירים. אני הייתי עולה לקומה של הילדים שלי ושר להם שירים כדי להעיר אותם. יש להם טראומות מהשירים. אחד הילדים, לפני שנה בערך, אמר לי: אבא, קמתי רק בגלל שלא שרת את השיר הזה. אני קמתי.

בכל מקרה, זה ילד מהסוג שאומר: עזוב אותי, אל תדבר איתי, שחרר אותי. אני לא רוצה לקום, נקודה. ויש ילד שאומר: אני לא רוצה לקום, אבל תן לי לבד. עזוב אותי, אולי אני אקום בסוף.

ויש סוג שלישי שאומר: מי אמר שצריך לקום בכלל? למה לקום? אתה פראייר שאתה קם. למה לקום לתפילה? מה אתה מדבר? זה סוג שלישי.

יכול להיות ששלושתם לא באו לתפילה שנה שלמה. אבל המבט של האבא אינו אותו מבט על שלושתם. הראשון נלחם; בסוף הוא ינצח. כשאדם רוצה, גם אם ייכשל אלף פעמים, בסוף הוא ינצח. מי שרוצה, בסוף יבוא.

גם מי שאומר ״עזוב אותי, אני אקום לבד״ — גם הוא יבוא מתישהו. אבל הכי גרוע הוא זה שאומר: מי אמר שצריך לקום? תלך גם אתה לישון, אבא. מה אתה קם בשעה כזאת? למה זה טוב?

על אחד כזה אומר הקדוש ברוך הוא: ״הנני נשפט אותך על אומרך לא חטאתי״. לא צריך לקום. אתה אומר לו: לך לעבוד. למה צריך לעבוד?

אמר לי פעם מישהו, לא עלינו, ברצינות ובבכי — יהודי שאני מכיר מן העסקים, איש עסקים מאוד מצליח — הוא אמר לי: אתה יודע מה הבן שלי אמר לי? רציתי לתת למקום מסוים תרומה גדולה, והבן שלי, שהוא בן שישים או שישים ומשהו, אמר לי: מה אתה נותן דברים כאלה? מה, אתה נוגע לנו בירושה?

הוא אמר לו: מה אתה נוגע לי בירושה? בן אדם בן שישים אומר לאבא שלו: מה אתה נוגע לי בירושה? אחד כזה צריך להחזיר אותו לדמי כיס של הנערות.

זה אומר הקדוש ברוך הוא: יש חטא, והחטא — תדע לך — אני לא מתבונן בו. לא שהקדוש ברוך הוא לא רואה אותו. הוא לא מביט בו.

יש ראייה ויש הבטה. מה זאת הבטה? להתמקד במשהו. ראייה — הקדוש ברוך הוא רואה הכול, ואין נסתר מנגד עיניו. אבל הקדוש ברוך הוא לא יביט בך. למה? כי הוא רואה שאתה נלחם, שאתה מנסה, שלפעמים אתה נופל, ואתה מנסה שוב ומתפלל על זה ולא מתייאש.

הקדוש ברוך הוא אומר: ״לא אביט און ביעקב״, ואני גם לא אתן למרעים האלה, שדיברנו עליהם קודם, לתפוס בך. למה? אני האור שלך.

אבל בתנאי מה? זה נקרא מה שאומר הפסוק, כמו שאומרת הגמרא בראש השנה: ״דרשו ה׳ בהימצאו״ — הימים האלה.

הקדוש ברוך הוא אומר: יכול להיות שכל השנה פספסת. תחשוב על אותו ילד שכל השנה אומר לאבא שלו: אבא, אני אקום, אני אלחם, אני אקום — וכל השנה לא קם.

עכשיו אבא אומר: אני מבין שצריך עזרה נוספת. זה לא צחוק. אני זוכר שבטירונות היה איתנו מישהו שבאמת לא ראיתי דבר כזה. באמת היה לו קשה לקום. באמונה, הוא רוצה לקום, אבל היה לו קשה מאוד.

כשהגיעה השמירה שלו, אחרי שמונה או שתים־עשרה שעות, הוא היה צריך להחליף את מי ששמר לפניו. אמרו לו: קום, העמדה מופקרת, יורים כאן, קום. והוא עדיין לא הצליח לקום. הפכו לו את המיטה, הוא נפל על הרצפה, ועדיין ישן. הוא באמת היה מסכן; זה לא היה בכוונה. הוא היה בחור רציני, אבל לא הצליח לקום.

מה עשו בסוף? שפכו עליו מים. וגם זה לא עזר אם שפכו מעט. הוא כבר התרגל. עד שהוא התרגל, היו צריכים לשפוך עליו הרבה.

עכשיו, הקדוש ברוך הוא אומר: שמע, כל השנה נתתי לך להתעורר לבד. לא הערתי אותך. אבל אני גם המלך. תחשוב על זה: המלך, והבן שלו לא מתעורר לו. המלך עוזב את המלכות, עומד ליד המיטה ואומר: בוא, תן יד. אני אמשוך אותך, אני ארים אותך על הכתפיים, אני אתן לך את הידיים, אני אקח אותך.

זה אומר הרב: ״דרשו ה׳ בהימצאו, קראוהו בהיותו קרוב״. פספסת כל השנה, לא הצלחת. ה׳ עדיין אומר: אני מאמין בך, כי ראיתי אותך. אתה נלחם, לא נוח לך. עכשיו אני אעזור לך.

אבל אם גם עכשיו, כשהקדוש ברוך הוא, מלך מלכי המלכים, יורד מכל המלכות שלו, פושט את בגדי המלכות, יורד לשדה, ישן איתך בשק כדי להעיר אותך בבוקר, נוטל לך את הידיים ומושיט לך את היד — וגם אז אתה לא מתקרב, זה כבר לא טוב.

זה נקרא ״דרשו ה׳ בהימצאו״. ה׳ מצוי יותר, ה׳ קרוב יותר בימים האלה. זאת אומרת, ההנהגה של הקדוש ברוך הוא היא לא רק הנהגה של מלכות; היא הנהגה של אבא. ואבא רחמן, ואבא מתאמץ עליך.

לכן צריכים לזכור: יש חטא. אין אדם שלא חטא. את החטאים צריך לעשות עליהם תשובה. צריך להתוודות עליהם בפה, צריך להתחרט עליהם בלב שלם, צריך לקבל על עצמנו לעזוב את החטא, צריך לעמוד בניסיונות וצריך לעשות תיקונים על העבר.

אבל החטא הוא בסופו של דבר דבר חיצוני לאדם. אדם צריך כל הזמן לחזק את הרצון שלו. איך מחזקים את זה? אדם צריך למסור נפש על דברים קבועים: שיעורים קבועים, לשמוע אנשים יראי שמיים, לשמוע רבנים, לשמוע צדיקים. זה תמיד ישאיר אותו במסלול הנכון, וזה תמיד יעורר את הלב שלו.

אדם צריך להתפלל על זה. גם אם אתה מרגיש עכשיו בתהום הנשייה, רחוק, מר לך — תתפלל לה׳ שיפתח לך את הלב. תתפלל, תתפלל.

אם התפילה הזאת תהיה מעומק הלב, אם היינו מאמינים בכוח התפילה, תפילה מעומק הלב יכולה לשנות את האדם, לשנות אותו מקצה לקצה. רק צריך תפילה מעומק הלב.

שמעתי את הרב בידרמן מספר באחד השיעורים שלו על הרב פינקוס. הרב פינקוס היה רב צדיק, גדול, בעל מוסר גדול, תלמיד חכם גדול וצדיק, שהיה באופקים.

פעם אחת בא אליו אדם עם צרה. הוא היה שבור ובוכה. אמר לו הרב: מה אתה רוצה ממני? אמר לו: הרב, תברך אותי, תגזור.

אמר לו הרב: תגיד, דיברת עם הקדוש ברוך הוא? אמר לו: דיברתי. שאל אותו: בכית? אמר לו: התפללתי, ירדו לי דמעות. אמר לו הרב: התפללת באמת לה׳? הוא אמר: לא יודע, התפללתי.

אמר לו הרב: לא התפללת. הרב פינקוס פנה לעוזר שלו ואמר לו: תפנה לי את השעה הקרובה. אמר לאותו אדם: בוא איתי. הוא העלה אותו לרכב, נסע איתו לתוך יער.

אמר לו: תשמע טוב מה שאני אומר לך. אני מוריד אותך כאן ביער, ואני חוזר בעוד שעה. במשך שעה אתה צורח. תצעק עכשיו חזק. חזק יותר. תצעק לה׳, תבכה לה׳ במשך שעה. תן לי את הטלפון שלך, אני אחזור בעוד שעה. תצעק לה׳, תבכה לה׳, ואחר כך תבוא לקבל ברכה.

הוא השאיר אותו שם ונסע. אותו אדם לא היו לו ילדים במשך שבע שנים. שבע שנים מאז הנישואין — זה לא צחוק. הוא בכה לה׳, צעק לה׳, וכל השבת שלו התהפכה. זו הייתה הפעם הראשונה בחייו שהוא התפלל כך.

אחר כך הרב פינקוס פגש אותו ואמר לו: עכשיו אתה כבר לא צריך ברכה. רצית ברכה, אבל אתה כבר לא צריך ברכה. תבוא להזמין אותי לברית. שנה מיום ההתבודדות נולד לו בן, בדיוק.

צריך להאמין בכוח התפילה, גם ברוחניות. אתה יכול להיות בעל רוח הקודש. אתה מבין על מה אני מדבר? אתה עדיין מתלבט אם אתה מצליח לקום או לא, אבל אתה יכול להיות בעל רוח הקודש.

אתה רוצה להתפלל על זה ולהיות רציני בזה. להאמין שאתה יכול להיות צדיק, שאתה יכול להיות גדול, שה׳ אוהב אותך, ושלקדוש ברוך הוא כל מה שחטאת הוא קליפה שאפשר להסיר אותה בתשובה, במחשבה עמוקה וברצון.

זה, מוריי ורבותיי, ראש השנה. ראש השנה הוא עניין הביטחון בה׳. במה אנחנו בוטחים? אנחנו לא בוטחים בה׳ שיעשה לנו קומבינה. זה לא הביטחון בה׳ שצריך.

השורש של ההצלה בראש השנה הוא ביטחון בה׳. איזה סוג ביטחון? אני בוטח בה׳ שהוא מאמין בי. אני בוטח בה׳ שהוא אוהב אותי. אני בוטח בה׳ שיעזור לי לעורר את הקודש הפנימי שבי.

אני בוטח בה׳ שהוא ימצא בי את הטוב, כי הוא רואה בי רק טוב, כי ״לא הביט און ביעקב״. אני בוטח בה׳ שהוא יודע ומאמין לי, ויודע בוודאות שהעבירות הן חיצוניות לי; זה לא מה שאני באמת רוצה.

ואז מה השאלה? שתצא זכאי. בוודאי שתצא זכאי. אם נכשלת, גם אם עשית עבירה במזיד, זה לא אתה באמת. הרצון הפנימי שלי הוא הביטחון בה׳.

אני בוטח בה׳ שיוציא לאור את המשפט שלי. למה? לא בגלל שהוא מעגל פינות. הקדוש ברוך הוא לא מעגל פינות בכלל. אלא מה? הקדוש ברוך הוא רואה את האמת שבנו.

אבל כדי לתת תוקף למידת הרחמים ולהוציא אותנו זכאים בדין, צריך להתחבר לעומק שבנו, ולהראות: ריבונו של עולם, זה אני. זה אני שרוצה אותך, זה אני שמאמין בך, זה אני שאוהב אותך, זה אני שמאמין במה שאתה נתת בי, זה אני שמאמין שיכול להיות טוב.

אני מאמין שאני יכול להיות עשיר, וחולה יכול להיות בריא. אני מאמין. האמונה הזאת, הביטחון הזה בה׳, יכול להוציא את האדם זכאי.

זה, מוריי ורבותיי, עבודת ראש השנה: להתחבר למלכות של ה׳. ה׳ יתברך, אני יודע שאתה מלך ומלכותך בכל משלה. הכול ממך יתברך. זה מה שאני באמת. זה מה שאני באמת.

מוריי ורבותיי, כמו שאמרנו, ראש השנה חל השנה בשבת. אתם יודעים שהגמרא בראש השנה אומרת שכל שנה שלא מראים לה בתחילתה, מראים לה בסופה. הכוונה היא ששנה שלא תוקעים בה בשופר בתחילתה, חס ושלום יש בה צרות צרורות, ואז צריכים לעשות תעניות והרעות בסוף השנה.

תדעו לכם שמבחינה היסטורית כבר היה על זה פולמוס גדול בהלכה. מאות שנים יש פולמוס בהלכה בעניין הזה. אם תסתכלו על ההיסטוריה, יש ספרים שסקרו את זה ממש, כמו הספר של הרב עטלינגר, בעל ״ערוך לנר״, ועוד אחרונים וראשונים, שכתבו שהרבה מאוד מן הצרות בעם ישראל, כולל חורבנות ורצח, קרו בשנה שבה ראש השנה חל בשבת ולא תקעו בשופר. גם שמחת תורה, בשבעה באוקטובר, היה אחד מהם — שנה שלא תקעו בה בשופר.

היום הראשון של ראש השנה הוא מן התורה, והיום השני הוא בעיקר דין של תקיעת שופר. זה דין קשה, נכון? עכשיו יש גם שנתיים רצוף, גם שבת וגם שנה הבאה.

אמנם התוספות שם על הגמרא אומרים, וזה מפורסם, שמה שכתוב ״שנה שלא תוקעים לה בתחילתה מריעים לה בסופה״ — הכוונה היא לא כשזה חל בשבת, אלא כשקרה אונס. למשל, רצו לתקוע והשופר נפל ונשבר, או כל מיני דברים כאלה. אבל אם ראש השנה חל בשבת — לא. כך אומר התוספות.

ולעומתו יש הרבה ראשונים ואחרונים שלא כתבו כך, אלא אמרו שזו שנה מסוכנת.

דרך אגב, בזמן שבית המקדש היה קיים, היו תוקעים בשופר בירושלים. היום יש פולמוס הלכתי גדול: האם תוקעים בירושלים? יש בירושלים כמה מקומות שתוקעים בשופר השנה בשבת.

ירושלים נקראת עיר המקדש. החשש של חכמים הוא חשש רחוק, שמא אדם שיש לו שופר ואינו בקי בתקיעת שופר ילך אצל מי שבקי בתקיעת שופר וייצא חוץ לתחום. זה חשש רחוק. לכן בירושלים, שבה יש מקום המקדש, המשנה אומרת שתוקעים בשופר. כשיש עירוב, בוודאי יש צד לתקוע בשופר.

גם היום יש בזה פולמוס הלכתי. יש רבנים, בודדים, שפוסקים לעשות את זה בירושלים כדי להציל אותנו, כדי שלא תהיה שנה קשה.

דרך אגב, הרי״ף, מגדולי הראשונים, רבי יצחק אלפסי, הוא מאלה שכתבו שאם יש בית דין, אפילו לא בית דין של סמוכים — סמוכים הם אלה שנסמכו ממשה רבנו אחד אחרי השני, וכבר אין לנו סמוכים היום — אם יש בית דין קבוע ויציב ששרים למרותו, אפשר לתקוע בשופר בשבת באותו מקום.

אבל הרבה מן הראשונים והאחרונים לא פסקו כמותו, אף על פי שהרי״ף היה ענק שבענקים. יש כאלה שנוהגים לעשות זאת.

בכל מקרה, לשבת יש כוח אדיר, והיא מכפרת על השופר. השנה, כיוון שראש השנה חל בשבת, וכמו שאמרנו בשם חלק מן הפוסקים, טוב מאוד כדי שייחשב לנו כאילו תקענו בשופר ללמוד הלכות שופר.

אדם שלומד על דבר שהוא אנוס ואינו יכול לקיים אותו, מעלה עליו הכתוב כאילו קיים אותו. כמו שאנחנו אומרים בתפילה: ״ונשלמה פרים שפתינו״. אין לנו קורבנות, אנחנו אנוסים, לא יכולים, אין בית המקדש. אנחנו קוראים את פרשת הקורבנות, ומעלה עלינו הכתוב כאילו הקרבנו.

בשבת כזאת, יש כאלה שאומרים שזה יכול להיות לצד אחד או לצד שני — או שנה טובה מאוד, או... אני לא מכיר את המקור הזה. תשלחו מקור. בכל מקרה, תשמעו איזה דבר יפה.

היה פעם רב גדול שאמר לאשתו, כשהיה כבר מבוגר: ברוך השם, כל המצוות שיכולתי לקיים קיימתי, חוץ ממצווה אחת. היא שאלה אותו: מה המצווה שלא קיימת?

הוא אמר: למשל, אם אני כהן — אני לא כהן, אני אנוס ולא יכול לקיים את מצוות הכהונה. אם אני לוי — אני לא לוי, ולכן לא יכול לקיים את מצוות הלווייה. אם אני עני — אני לא עני, ולכן לא יכול לקיים את המצוות של העני.

אבל יש מצווה בתורה שאדם שגירש את אשתו מחזיר את גרושתו. כאילו רמז לה וגירש אותה. אמרה לו: חמוד שלי, בוא תשמע. היא נתנה לו דרשה, הביאה לו חומש ואמרה לו: תקרא את הפרשה של אדם שמחזיר את גרושתו. יעלה עליך הכתוב כאילו, אבל אל תעשה את זה בפועל.

כך גם אנחנו: במקום תקיעת שופר נלמד הלכות שופר, וזה מועיל מאוד. כך כותבים כמה מן הקדמונים, וגם האדמו״ר מסוכטשוב באיגרת ״טל תורה״ כותב כך.

בכל מקרה, רק נאמר כמה נקודות ובזה נסיים. בראש השנה עצמו צריכים להשתדל מאוד להיות בשמחה, אבל לא שמחה לגמרי — שמחה מהולה ביראה.

סעודת ליל ראש השנה היא הסעודה הראשונה של האדם בשנה. הוא צריך לעשות אותה בקדושה, לעשות אותה בשמחה, להגיד עליה דברי תורה ולעשות את כל הסימנים.

גם בלילה השני אומרים את הקידוש בשמחה, וגם שם אומרים שהחיינו בשתי הלילות, בלילה הראשון ובלילה השני. יש נוהגים ללבוש בלילה השני בגד חדש, או להביא פרי חדש לשולחן בשעת הקידוש. מברכים שהחיינו על היין של ראש השנה ביום השני, וגם מכוונים על הפרי.

אבל אם אין פרי חדש, מברכים שהחיינו בלילה השני גם בלי פרי חדש. כפי שיש בזה דין בהלכה, לא צריך להקפיד ולחזר אחרי פרי חדש. כך כותבים גם הבן איש חי והמשנה ברורה.

דבר חשוב מאוד: בראש השנה צריכים להיזהר מאוד. כמו שאמרנו, זה הראש של השנה, וזה משפיע על הכול. לא לכעוס.

לא לכעוס — לא רק בלב. גם בפנים. יש אנשים שהם אלופים בפרצופים. הוא עושה פרצופים לכולם, לחמותו ולזה ולזה. כל הזמן עושה פרצופים. שכח את הפרצופים.

אחר כך אתה שואל אותו: אתה כועס? והוא אומר: אני לא כועס, זה הפרצוף שלי. אל תעשה פרצוף אחר. תהיה עם פרצוף שמח, תחייך. זה סימן לכל השנה כולה.

צריך גם בהכנה שלפני ראש השנה, כמו שאמרנו, ללכת למקווה. אני מדגיש את זה עוד פעם, כי אחד הדברים החשובים שמתקנים בראש השנה הוא עניין פגם הברית. זה עיקר התיקון של השופר, זה עניין התיקון של ראש השנה. שם נמצאת בעצם שבירת הקליפות שנוצרו מפגמי הברית, והן עיקר הדברים שמקטרגים על האדם.

לכן אדם בראש השנה ייזהר מאוד ללכת למקווה לפני שנכנס ראש השנה, ומי שיכול — גם בראש השנה עצמו. יש בזה עניין גדול מאוד, וצריך להקפיד על זה. טובלים כמה טבילות. כבר הזכרתי פעם את הטבילות ואת הכוונות באחד השיעורים; מי שירצה יחפש את זה שם ויוכל לראות.

דיבור בראש השנה — שלא יהיה דיבור מיותר. אני לא אגיד לכם לעשות תענית דיבור, אבל מי שיכול לעשות כך — אשריו ואשרי חלקו. גם אם אתה לא עושה תענית דיבור, אל תדבר שטויות בראש השנה.

כל רגע פנוי — לקרוא תהילים. מי שיכול, לפי המנהג, לקרוא פעמיים את התהילים, מה טוב ומה נעים. זה דבר גדול מאוד. וגם מי שלא יכול לקרוא את התהילים פעמיים, שיקרא בכל רגע פנוי תהילים, הלכה, גמרא, מה שהוא יכול לקרוא. לא לבזבז את הזמן.

תן פוש ביום הזה. חזק, חזק, חזק.

תענית דיבור פירושה לא לדבר דברי חולין. כל דבר של קדושה — אתה מעביר שיעור, אומר דבר תורה, קידוש ודאי מותר לומר, תפילה ודאי מותרת. מה שבין לבין — לא. אם אפשר, זה מהלך גדול מאוד.

בכלל, אני רוצה להגיד לכם עוד משהו. אמרתי את זה גם בהקשרים של השיעורים האחרונים בעניינים של תעניות. אני מחזיק מאוד מן הדבר הזה. מי שיכול לעשות תעניות — יעשה. לא להתעצל. כל עוד הגוף שלך בריא, תעשה. תעניות פרטיות שלך — זה לא כזה קשה.

אלא מה? אדם צריך לדעת שככל שהוא פורק מעליו את הייסורים החיצוניים בייסורים שהוא מקבל על עצמו ושופט בהם את עצמו, הוא עושה פלאים. יש בזה עניינים. זה לא סתם שהאר״י הקדוש כתב את כל התעניות שהוא כתב.

היה אחד ששאל את הרב שלו: הרב, אבל זה מפריע לי ללמוד תורה, זה ממעט לי בתורה. יש פוסקים שפסקו שלא יעשה את זה. ענה לו הרב שלו: אני פוסק לך לעשות את התעניות האלה.

למה? מה אתה חושב, שהאר״י הקדוש, או מרן החיד״א, או הרש״ש, וכל מי שדיבר על התעניות האלה — הם לא ידעו שזה ממעט בלימוד? הם לא ידעו? הם ידעו. תענית מחלישה אותנו קצת. בסדר, תלמד כמה שאתה יכול, אבל תעשה.

עכשיו, יש אדם שלא יכול לעשות תענית של יום שלם. קשה לו מאוד. התעניות האלה, הכי טוב לעשות אותן מלילה עד לילה, כמו יום כיפור, אבל אם אינו יכול — יש אפשרויות אחרות.

אם אדם לא יכול יום שלם, שיעשה חצי יום, מעלות השחר עד חצות. אף על פי שרוב המקובלים לא החזיקו מתענית של חצי יום, הרי כתוב בבעל התניא, באיגרת התשובה, וזה מבוסס על הירושלמי, שיש דעה בירושלמי שגם חצי יום תענית מועיל.

בעל התניא כותב שכל התעניות והסבבים שדיברנו עליהם אפשר לעשות במצטבר. תעשה חצי יום, ומחר תעשה חצי יום. חצי יום מעלות השחר עד חצות — זה לא דבר בלתי אפשרי. שתי חצאי יום מצטרפים ליום אחד בספירה של התעניות האלה.

וגם תענית דיבור אפשר לעשות אפילו לשעות. הרבה פעמים, כשאני לומד, אני מסתכל בשעון ואומר: עכשיו שתים־עשרה וארבעים; בעזרת ה׳, בלי נדר, אני מקבל על עצמי תענית דיבור עד השעה שתיים. גם לשעות זה מועיל.

כותב הגר״א: כל רגע ורגע שאדם בולם את פיו, מה הוא זוכה. אפילו תענית. אדם יכול לעשות תענית דיבור מלאה, ואשריו ואשרי חלקו — יום מלא, שבת מלאה. אבל בסוף, גם לשעות זה מועיל. כל דבר מנקה, כל דבר שאתה יכול להחזיק בו.

יש עניין גדול לעשות, למי שיכול, תענית בערב ראש השנה, להיכנס לראש השנה בתענית. לאן אנחנו צריכים להיכנס בלי תיקון? ככל שאנחנו מקבלים על עצמנו את התיקונים האלה, זה פורע מאיתנו תיקונים אחרים שבאים בעל כורחנו.

לכן אפשר, ומומלץ לכתחילה אם אפשר, להיכנס בתענית לראש השנה. בערב ראש השנה יש מנהג, והוא כתוב בפוסקים, לעשות תענית. מבוקר עד ערב. תמיד, אם אתה יכול להוסיף — מהלילה, אשריך ואשרי חלקך. בכל מקרה, כל אדם יתאמץ בזה לפי יכולתו ולפי כוחו.

אל תחכה שכבר תהיה זקן וחולה ואז תתעורר ותאמר: אוי, לא עשיתי. תעשה כל עוד אתה בריא וכל עוד אתה יכול.

בעזרת השם יתברך, שנזכה. לא הגעתי אפילו לרבע — לא בהלכה ולא בזה. מה אני אעשה? לא נורא, הכול לטובה. מה שאפשר, זה מה שעשינו.

אנחנו בעזרת השם מברכים את כולם שהקדוש ברוך הוא יעזור לנו להיות מחוברים לעומק של הרצון הקדוש והפנימי שלנו בראש השנה, ולהידבק בה׳.

שהקדוש ברוך הוא לא יראה בנו לא עוון ולא פגם ולא חטא, וידון אותנו לכף זכות, ויחיה את מידת הדין, וייכתבו וייחתמו כל ישראל, ואנחנו כולנו ומשפחותינו, לחיים טובים ולשלום, בספרם של צדיקים, לאלתר בראש השנה.

וכן יהי רצון, ונאמר אמן.